יורש פסול ויורש שהסתלק - עורך דין בעז קראוס

הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת – מי הזוכים בה?

הסעיף קבע את בטלות הוראות הצוואה שניתנו לטובת מי שנפסל לרשת או הסתלק שלא לטובת המנויים בסעיף – אולם סתם ולא פירש מה יעשה בחלק העזבון אשר הוראת הצוואה הבטלה התייחסה אליו.

האם חלק זה בעזבון יחולק בין שאר הזוכים על-פי הצוואה בהתאם לחלקיהם בצוואה, או שמא יחולק בין הזוכים על-פי דין בחלקים הקבועים בחוק.

"סתם ולא פירש" זה, תמוה במיוחד נוכח בדיקת שאר סעיפי החוק העוסקים בבטלות הוראת צוואה, כגון סעיפים 44-43 לחוק. בסעיפים אלה נקבע מפורשות כי בחלק העזבון שמתייחס להוראת הצוואה הבטלה – יזכו היורשים על-פי דין.

שאלה זו נדונה בבית-המשפט המחוזי ב-תע"ז (ת"א) 6095/89, שם הגיע כב' השופט הומינר למסקנה כי הזוכים בהוראת הצוואה הבטלה הם שאר היורשים על-פי הצוואה.

מסקנה זו בוססה על הכלל הגורס כי בפרשנות חוק הירושה יש לחפש את הפרשנות הנכונה מתוך הוראות חוק הירושה גופן.

סעיף 15 לחוק דן בנסיבות הזהות לנסיבות בהן דן סעיף 50, אולם בהתייחס ליורש על-פי דין – בעוד סעיף 50 דן ביורש על-פי צוואה.

בסעיף זה נקבע, כי חלקו של יורש כאמור מתווסף לשאר "היורשים" על-פי חלקיהם. ומי אלה "היורשים" הללו – היורשים על-פי דין או הזוכים על-פי צוואה?

הגדרת המונח "יורשים" מופיעה בסעיף 2 לחוק – "היורשים הם היורשים על-פי דין או זוכים ע"פ צוואה, הירושה היא על-פי דין זולת מקרה שהיא ע"פ צוואה".

סעיף זה מקנה, למעשה, מעמד שווה לזוכים על-פי צוואה כיורשים על-פי דין. החלוקה לשני הסוגים באה, לפיכך, להצביע על מקור הזכות בלבד. לפיכך, כאשר מדובר בבטלות זכותו של היורש לירושה על-פי דין – הרי לפי שייכות זו, יחולק חלקו לשאר היורשים על-פי דין.

ומאידך, כאשר מדובר בבטלות חלקו של זוכה על-פי צוואה – על-פי כלל שייכות זה – יחולק חלקו בין שאר הזוכים על-פי הצוואה, בהתאם לחלקיהם. לפיכך, הוראת הצוואה שמתבטלת – יזכו בה שאר הזוכים על-פי הצוואה, בהתאם לחלקיהם.

כב' הנשיא מ' שמגר, אשר נדרש לעניין זה במסגרת הערעור על פסק-הדין, הפך את החלטת בית-המשפט המחוזי, וקבע כי חלק העזבון אשר לגביו נמצא היורש על-פי הצוואה פסול מלרשת – יחולק בין היורשים על-פי דין, ולא שאר היורשים על-פי הצוואה.

בעניין זה נמצא אחד היורשים פסול מלרשת, מאחר והיה בן-זוגו של עורך-הדין אשר ערך את הצוואה.

על-פי הפרשנות אותה אימץ הנשיא מ' שמגר, הרי כאשר המוריש לא ציין בצוואתו מי ירש את חלקו של יורש שימצא פסול מלרשת – יש לראות את אותו חלק או אותה מנה בעזבון, כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש.

מצב זה, בו לא ציווה המוריש חלק מהעזבון במסגרת הצוואה – הוסדר במסגרת הוראת סעיף 66(ב) לחוק, שם נקבע כי מקום שציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר צו ירושה.

בהתבסס על העיקרון המנחה בחוק, כפי שנקבע בהוראת סעיף 2 לחוק – כי הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה – הרי המשמעות המצטברת של ההוראות היא, שבכל מקום שהצוואה לא מורה מה יעשה בחלק העזבון – יחול על חלק זה העקרון הכללי והבסיסי – שחלוקתו תעשה על-פי כללי הירושה על-פי דין.

העדפת שאר היורשים על-פי הצוואה על פני היורשים על-פי דין – מהווה פעולת העשרת שאר היורשים על-פי הצוואה מעבר למה שהוריש להם המצווה, וכמוה כהתערבות בלתי-מוצדקת בחופש לצוות.

51. מנה של נכס מסויים

(א) ציווה המצווה נכס מסויים, יזכה בו הזוכה כמות שהיה הנכס במות המצווה.

(ב) אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שעבוד ששועבד בו הנכס על-ידי המצווה.

(ג) אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו.

(ד) פירות הנכס ויציאותיו עד מות המצווה הם לחשבון העזבון, מאז ואילך הם לחשבונו של הזוכה, זולת אם זכה בנכס במועד מאוחר יותר.

בעל עת לאחר עריכת הצוואה, זכאי המוריש לעשות ברכושו לרבות הנכסים שפורטו במפורש בצוואה על כל פעולה כרצונו. זכותו של מקבל המנה מתגבשת בתאריך מות המוריש ולכן הוא זוכה במנה כמות שהיא באותו תאריך, ויכול גם שהמנה נעלמה כליל.

ההנחה היא שאדם שגרם לכך שלא ישאר בעזבונו נכס שכתב לטובת זוכה בצוואתו התכוון לתוצאה זו – היינו שהנהנה המוזכר בצוואה לא יירש. אמנם, אף אם אין הדבר כך, והנכס אבד ללא רצונו של המוריש, למעשה הזוכה על-פי הצוואה לא יזכה כיוון שהנכס איננו מהווה חלק מהעזבון.

הוצאות "נכס מנה" של העזבון – מיום פיטרת המנוחה ואילך חלות על "יורש המנה", ואינן בגדר חוב של העזבון (סעיף 51(ד) לחוק הירושה), וניתן אף לממש משכנתה הרובצת על הדירה כדי לגבות את החוב, ללא זיקה להחזר חובות אחרים (ראו: סעיף 101 לחוק הירושה).