מתן צו ירושה וצו קיום צוואה על-ידי בית-המשפט

67א. מתן צו ירושה וצו קיום על-ידי בית-המשפט (תיקון התשנ"ח)
(א) על-אף האמור בסעיף 66(א), בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לענייני ירושה תועבר לבית-המשפט בכל אחד מאלה:
(1) הוגשה התנגדות לבקשה;
(2) המדינה או מוסד ממוסדותיה הם צד לבקשה;
(3) היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו ראו לנכון ליזום הליך לעניין הבקשה או להצטרף להליך;
(4) האפוטרופוס הכללי מייצג בבקשה חסוי, קטין או נעדר;
(5) הצוואה נושא הבקשה היא צוואה בעל-פה כמשמעותה בסעיף 23;
(6) בצוואה נושא הבקשה קיים פגם או חסר כמשמעותו בסעיף 25;
(7) על הירושה חלות הוראות הפרק השביעי;
(8) הרשם לענייני ירושה ראה לנכון להעביר את הבקשה לבית-המשפט.
(ב) בקשה שהדיון בה הועבר לבית-המשפט לפי סעיף-קטן (א), יראו אותה כתובענה לפי סעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, ובית-המשפט רשאי להצהיר על זכויות היורשים כאמור בסעיף 66.
(ג) נתן בית-המשפט צו ירושה או צו קיום לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לענייני ירושה לשם רישום לפי סעיף 73ד.

 

סעיף 67א – סמכות הרשם לענייני ירושה וסמכות בית-המשפט

סמכותו של בית-המשפט להיזקק לבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה מוקנית לו רק עם העברת הבקשה אליו על-ידי רשם הירושות בהתאם לסעיף 67א לחוק הירושה בהתקיים אחד המקרים החריגים המנויים בו. מעיון בחריגים המנויים בסעיף 67א לחוק נלמד, כי כל אימת שלא מתעורר קושי מיוחד בבקשות לצווי ירושה ו/או קיום צוואה ולא מתעוררת שאלה הצריכה הכרעה בין צדדים יריבים תידונה בקשות אלה בפני הרשם לענייני ירושה והוא אשר ייתן את הצווים. שתי מטרות עמדו לנגד עיני המחוקק בהקניית הסמכות לרשם לענייני ירושה במקרים פשוטים אלה:

- חיסכון בזמן שיפוטי יקר של בית-המשפט וחיסכון בזמנם של המתדיינים.

- מניעת טיפול כפול בבקשה לצווי ירושה וצווי קיום צוואה.

רשם הירושה אמור לפתור כל בעיה שאינה דורשת הכרעה שיפוטית. ככל שיועברו יותר עניינים מהרשם לענייני ירושה לבית-המשפט תגרע התכלית שבהקמת המוסד של הרשם לענייני ירושה. ניתן לצפות מהרשם שהבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה במקרים בהם חלות על הירושה הוראות הפרק השביעי לחוק הירושה, תועבר לבית-המשפט לאחר שנעשו על-ידי הרשם כל ההליכים המקדמיים למתן הצו כולל חוות-דעת של הדין הזר, כך שכל שיישאר לבית-המשפט לעשות הוא לבחון את הנתונים וליתן את הצו המבוקש.

סעיף-קטן (8) בסעיף 67א הוא סעיף סל, וברוח הדברים שפורטו מן הראוי שיפורש על דרך הצמצום ושהשימוש שייעשה בו על-ידי הרשם לענייני ירושה יהא במשורה.

נטל ההוכחה

צוואה שאינה פגומה בצורתה

צוואה שאין בה פגם מבחינת צורתה, הלכה פסוקה היא כי חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען לשלילת תוקפה - עליו הראיה.

צוואה הפגומה בצורתה

כאשר נפל פגם בצורתה של הצוואה, הרי הטוען כי יש לקיימה - עליו הראיה, כי צוואת אמת היא, וכי לא נפל פגם מהותי, הפוסל תקפותה.

היקף הנטל כאשר הצוואה פגומה

נטל ההוכחה המוטל על המבקש אינו רק לעניין אמיתותה של הצוואה, אלא גם לעניין גמירות-דעתו של המצווה, כי המסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו.

 

כל המעוניין בדבר – מיהו?

הוראת הסעיף מאפשרת ל"כל המעוניין בדבר" להגיש התנגדותו לבקשת צו-הירושה או צו-קיום הצוואה.

ומיהו "מעוניין בדבר"?

ב-ע"א 49/64, סייג בית-המשפט את תחולת ההגדרה כפשוטה - "מבחינת הדין המהותי נראה לי כי העובדה שצו קיום צוואה הוא בגדר צו חפצי התקף כלפי כולי עלמא אין בה כשלעצמה כדי לפתוח שערי בית-המשפט לרווחה בפני כל דכפין." דהיינו - אין כוונת מילות הסעיף "כל המעוניין", לכל אדם מן הציבור.

הגם שמשמעות ההגדרה אינה כוללנית כאמור, עדיין, כל מי שיש לו עניין בכך, זכאי להגיש התנגדותו.

בת"ע (חי') 2550/06 הגישה היועץ המשפטי לממשלה התנגדות בעניין מצבה הרפואי של המנוחה וצלילות דעתה, השפעה בלתי הוגנת במועד עריכת הצוואה ומעורבות בעריכת הצוואה.

בעז' 104010/04 הגיעו היורשים להסכמה לחלוקת נכסי העיזבון אך מנהל העיזבון הקודם הגיש התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת. בית-המשפט קבע כי אם היורשים הפוטצניאלים הגיעו להסכמה, ובהתחשב בעובדה שמנהל העיזבון שמונה על-ידי המנוחה אינו יורש פוטנציאלי והעיזבון ריק מתוכן, אין לו מעמד להתנגד להסכם הפשרה והוא אינו צד לו.

נושה - כמעוניין בדבר

ב-ע"א 329/67, בהתייחס להגדרת המושג "מעוניין בדבר" המובא בסעיף 92 לחוק - פסק בית-המשפט כי אף נושה, שהינו בעל עניין בעזבון, ייכלל בגדר המונח "מעוניין בדבר".

בהשלכה להוראת סעיף 67 לחוק, ניתן לראות אף כאן, בנושה, צד מעוניין, אשר יתכנו השלכות לפרעון חובו בדרך קבלת ההתנגדות או דחייתה.

כך בעניין קרייתי קבע בית-המשפט השלום, כי התובע, אשר הנתבע בעניינו נפטר במהלך ההליכים, יכול להפעיל את מנגון דיני הירושה, בשל היותו נושה של הנתבע המנוח.

באותו עניין הודיעו יורשי המנוח, כי אין בכוונתם להגיש בקשה למתן צו ירושה, הואיל ולדבריהם, פרט לחובות רבים המנוח לא הותיר אחריו נכסים כלשהם, ולכן יש למחוק את התביעה שהוגשה נגדו.

בית-המשפט קבע כי, על התובע לצרף את אלמנתו וילדיו של המנוח כיורשי המנוח - הם הנתבעים.

יחד עם זאת, בית-המשפט הורה לתובע לשקול פנייה לרשם לענייני ירושה למתן צו ירושה, בהיותו בעל עניין, על-מנת שלא יוותר יורש על-פי דין אשר לא צורף כנתבע לתובענה.

בעל זכות בצוואה

האם בעל זכות בצוואה אשר בהתאם לאמור בה קיימת לו "זכות כלשהי", ייכלל בגדר המונח "מעוניין בדבר" רק לאחר אישור הצוואה, דהיינו, לאחר שהזכות התגבשה בקיום הצוואה - או שמא מאחר וזכות כלשהי עומדת לו בצוואה - מוגדר הוא כ"בעל עניין" עוד בטרם מתן צו הקיום.

ההגיון מחייב, שבעל זכות בצוואה יחשב ל"מעוניין בדבר", אף לפני קיומה, שאם לא כן - יתכנו מצבים אבסורדיים, כגון התנגדות מהטעם שקיימת צוואה שניה מאוחרת, לטובת המתנגד. האם מהטעם שצוואה זו, השניה, טרם קויימה - לא יהא הזוכה בה זכאי להתנגד לצוואה הראשונה?!

לפיכך, ברור הוא שבעל זכות בצוואה יחשב ל"מעוניין בדבר" וככזה זכאי להגיש התנגדותו למתן הצו כאמור.

 

'מעוניין בדבר' – בעל זכות ישירה ובעל 'ציפייה להנאה מהעזבון'

בעניין עאסי, נדון מקרה בו הגיש בן של זוכה פוטנציאלי, התנגדות קיום צוואה.

הזוכה על-פי הצוואה הינו אביו של המתנגד. המתנגד טען כי הוא בא בגדר "מעוניין בדבר" באשר אמור הוא ליהנות מהעזבון בעתיד, המועד בו ירש את אביו.

בית-המשפט סייג הגדרת "מעוניין בדבר" כמי שזכאי בעצמו לזכות הנאה קיימת מהעזבון, להבדיל מ"ציפיה" לזכות בעתיד.

כך, בן של זוכה פוטנציאלי אינו בגדר "מעוניין בדבר", כאשר אין לו כל הנאה מיידית וקיימת מהעזבון, אלא ציפיה כי חלקו של אביו בעזבון ייפול לידיו בעתיד, עת ירש את אביו.

ציפיה זו אינה בגדר זכאות ודאית לזכות או להנאה מהעזבון, אלא מותנית ברצונו ושיקול-דעתו של מורישו, אביו, שהוא הנהנה המיידי.

השופט צ' טל, בדעת מיעוט, חלק על קביעת הרוב וסבר כי המושג "מעוניין בדבר" רחב דיו להביא בגדרו גם צאצאיו של יורש, באשר אף לצאצאי יורש יכולה להיות טובת הנאה מכך שאביהם יירש - בין בחייו ובין במותו. בחייו, בכך שיכול לסייע להם או שימנע מהם הצורך לתמוך בו, ובמותו, מתוך ציפיה טבעית לרשת אותו.

נראה, כי ההגיון העולה מבסיס קביעת דעת הרוב, תומך דווקא במסקנה אליה הגיע דעת המיעוט.

אם בסיס ההבחנה נעוץ בבחינת מועד ההנאה מהעזבון, או בבחינת מהות הנאה, אם ודאית היא או ציפייתית - תיווצר הפליה לא הגיונית בין מעוניינים שונים, לדוגמא בן של יורש שהנאתו תלויה ברצון אביו, לבין זוכה על-פי צוואה שחלקו או זכייתו הוחלו כתנאי התלוי באחר.

אף האחרון זוכה "ציפייתי" הוא, באשר אין כל וודאות לזכייתו.

לא זו אף זו - אם יהיה בידי צאצא של יורש מסמך התחייבות מאביו כי יעביר לידיו חלק מהעזבון - בכך יוכשר להיות נהנה בעל זכות ישירה מהעזבון? האם ניצור הבחנה בין צאצא שוודאית לא ייהנה מיידית מזכיית אביו, לבין בן שזכות אביו תסיר מעל כתפיו תמיכה קיימת באביו?

בסיס ההתנגדות לקיום צוואה, נעוצה בתשתית עובדתית הבאה להצביע על נסיבות שבהוכחת קיומן יהיה כדי למנוע את קיום הצוואה. מטרה זו אינה פגומה ובוודאי אינה טורדנית ביחס למי שזכויותיו הישירות או העקיפות עשויות להיפגע.

אין כל סיבה, לפיכך, לצמצם הגדרת "מעוניין בדבר" ולמנוע בכך מבעלי זכות עקיפה או "צפייתית" מלמנוע קיום צוואה שעל בסיס העובדות שבידיהם אין לקיימה.

המועד להגשת ההתנגדות

את בקשת ההתנגדות לקיום הצו יש להגיש תוך המועד שנקבע "וכל עוד לא ניתן הצו".

"המועד שנקבע", הינו כאמור בסעיף 67 לחוק - "תוך מועד שלא יפחת משבועיים מיום הפרסום".

הוראת הסעיף, מוסיפה וקובעת כי הגשת ההתנגדות אפשרית "כל עוד לא ניתן הצו".

ברור, כי הוראה זו באה להוסיף על המועד שנקבע, כך שבמקרים בהם לא ניתן צו הירושה או צו הקיום - גם בחלוף המועד, ניתן להגיש ההתנגדות, עד למועד מתן הצו.

למרות האמור בסיפת הסעיף - אין הוראת הרישא "המועד שנקבע" מיותרת, שכן יש בה למנוע מצבים בהם מתן הצו, בטרם חלוף המועד - ימנע הגשת ההתנגדות.

פרסום ברבים על הגשת בקשה למינוי מנהל עזבון

קביעת הסעיף, לפיו על הרשם לענייני ירושה להודיע ברבים על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה חלה גם לגבי הגשת בקשה למינוי מנהל עזבון.

אולם בתיק מס' 1509/4 קבע הרשם לענייני ירושה כי היות ופרסום ברבים תכליתו לאפשר למתעניינים בעזבון להביע דעתם, הרי משפורסם ברבים דבר הגשת בקשה לקיום צוואה ולא היתה התנגדות, הרי אין צורך והצדקה לפרסם ברבים, לאחר מתן צו קיום צוואה, את דבר הגשת הבקשה למינוי מנהל עזבון.

חובת הפרסום – פרסום מוטעה

הוראת הסעיף מורה על חובת פרסום בקשת צו ירושה או צו קיום צוואה - "יודיע על כך בית-המשפט ברבים".

הוראה בדבר חובת הפרסום על הגשת הבקשה וצו ירושה ברורה ואינה משאירה שיקול-דעת לרשם הירושות (אף לא לבית-המשפט) שלא למלא אחריה.

יתכן והפרסום בעיתונים וברשומות יהיה מוטעה, מחמת אי-ציון נכון של פרטי המנוח.

במקרה זה חסר הפרסום כל משמעות, באשר אין הציבור מודע להגשת צו הירושה או צו קיום הצוואה בנוגע למנוח הנכון.

בעניין שאולוב נדון מקרה בו פורסמו פרטי המנוח אשר לא עלו בקנה אחד עם פרטיו הנכונים של המנוח וכפי שנרשמו בצו קיום הצוואה.

בית-המשפט ראה בעובדה זו פגם מהותי אשר פוגע באופן בסיסי בהליך קיום הצוואה.

כאשר אין פרטי המנוח מובאים בפרסום נכון - אין הציבור יכול לדעת על עצם הגשת הבקשה בנוגע למנוח זה, וממילא אינו יכול להתנגד לה.

"זכות התנגדות שכזו אינה בת-תוקף, אלא אם כן ניתן פרסום נאות של הבקשה לצו הקיום, שכן אינך יכול להתנגד לבקשה שעליה אינך יודע."

תיקון הבקשה – חובת פרסום חוזרת

כאשר פורסמו פרטי הבקשה למתן הצו, ולאחריה התבקש בית-המשפט לתקן את פרטי הבקשה - ובעיקר פרטי המנוח - חובה לבצע פרסום חוזר של הבקשה, שאם לא כן, אין הציבור יכול לדעת על הבקשה, וממילא אינו יכול להתנגד לה.

אין ידיעה קונסטרוקטיבית מכוח פרסום לפי סעיף 67 לעניין סעיף 72 לחוק

בעניין מילר טענו המערערות שהיה על רשם הירושה לא להיזקק לבקשה לביטול צו ירושה, על-פי כללי השיהוי המעוגנים בהוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה. בא-כוח המשיב טען שלמרשו נודע לראשונה על מתן צו הירושה מתביעה שהגישו המערערות. בא-כוח המערערות לא הכחיש זאת. בא-כוח המערערות התמקד בטיעון משפטי: "למשיב ידיעה קונסטרוקטיבית כיוון שהצו פורסם כדין, ואז לא היתה חובה להביא לידיעתו".

כב' השופט גייפמן פסק כי לעניין טענת שיהוי, המעוגנת בהוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, הפסיקה לא החילה קונסטרוקציה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" מכוח הפרסומים של הבקשה לצו ירושה, שבוצעו ברשומות ובעיתון יומי על-פי הוראת סעיף 67 לחוק הירושה.

ב-ע"א 135/74, פסק השופט קיסטר:

"לא נקבע בחוק ואין כל יסוד הגיוני לכך, לראות פרסום בעיתון, שעל-פי רוב אינו מגיע לידיעתו של המעוניין... כהמצאה לידו. יש גם לזכור כי במקרים רבים נמצאים בין היורשים... אנשים שגרים בחו"ל או השוהים שם באותה תקופה. המחוקק לא יכול היה להתכוון לראות כל אחד מהם כאילו התרשל, באשר לא חיפש את ההודעות בעיתון."

ב-ע"א 239/89, פסק השופט מצא:

"משלא צורפה (המערערת) לבקשה למתן צו ירושה, ודבר הגשת הבקשה לא הגיעה לידיעתה מבעוד מועד, היה בידי המערערת לבקש את ביטול הצו... טענת המשיב כי משלא הגישה... התנגדות.. חרף פרסומה בדרך הרגילה, שוב לא יכולה להשיג על תקפו, הינה מנוגדת ללשונו ורוחו... של סעיף 72(א) ואין לקבלה."

סופו של מסע - אין תחולה לדוקטרינה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" לעניין ישום הוראות סעיף 72(א) סיפא לחוק הירושה.

סילוק התנגדות לקיום צווה על הסף, מטעמי שיהוי ובהעדר גיבוי עובדתי לטעמי ההתנגדות

בעניין חורי נגד טאורי הוגשה בקשה לקיום צוואת המנוחה על-ידי הזוכה היחיד על-פי הצוואה. המשיבה, אשר הייתה המטפלת של המנוחה הייתה הזוכה על-פי צוואה מוקדמת שערכה המנוחה.

הואיל והמבקש אינו בן משפחתה של המנוחה, האפוטורפוס הכללי התערב, ודרש כי ימציאו העתק הבקשה ליורשיה על-פי דין של המנוחה, וכן לזוכים על-פי צוואות קודמות. בדיון שהתקיים הצהירה המשיבה בפני בית-המשפט שהיא "יוצאת מהתמונה". כשלושה ימים לאחר מכן הגישה המשיבה מכתב לבית-המשפט, ובו ביקשה לחזור בה מהצהרתה ולקיים את הצוואה שלטובתה. במקביל הגישה המשיבה בקשה לקיום הצוואה המוקדמת וכן התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת.

המבקש הגיש בקשה לדחות על הסף את ההתנגדות שהגישה המשיבה, מן הטעמים הבאים:

א. המועד להגשת התנגדות חלף והמבקשת לא הגישה בקשה להארכת המועד ולא נימקה את האיחור הרב בהגשת ההתנגדות.

ב. אין מקום להתיר למשיבה לחזור מהצהרתה לפיה אין לה עניין בעזבון המנוחה.

ג. למשיבה אין כל עילה להתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל, במובן זה שההתנגדות נדחית על הסף והצוואה המאוחרת היא הצוואה שתקויים.

סילוק התנגדותה של המשיבה לקיום הצוואה המוקדמת על הסף נבע מכמה טעמים:

א. בדיון שהתקיים בפני בית-המשפט, הצהירה המשיבה, כי כשהמבקש אמר לה שיש צוואה לטובתו, היא זרקה את הצוואה שהייתה לטובתה, ואמרה שהיא יוצאת מהתמונה.

דהיינו: המשיבה, בזמנו, ידעה מפי המבקש, כי המנוחה ערכה לטובתו צוואה, היא ידעה שהמבקש היה השיפוצניק של המנוחה, היא ידעה שהמבקש הכניס את המנוחה לבית אבות, וידעה כי תרופות המנוחה לא היו עמה. אף-על פי-כן, עם היוודע למשיבה דבר פטירתה של המנוחה, זרקה המשיבה את הצוואה לטובתה. כאשר נודע לה כי המבקש הגיש את הצוואה שלטובתו לקיום היא לא התנגדה, ואף הצהירה בפני בית-המשפט כי היא "יוצאת מהתמונה".

ב. המשיבה לא נתנה כל הסבר, מדוע לאחר פטירת המנוחה היא זרקה את הצוואה לובתה ולא התנגדה לקיום הצוואה המאוחרת לטובת המבקש, אלא כחלוף שנתיים לאחר מכן.

בנסיבות חריגות אלה, קבע בית-המשפט, כי יש לראות בשיהוי בהגשת ההתנגדות ויתור מצד המשיבה, כפי שאף הצהירה בפני בית-המשפט (הצהרה אשר ביקשה לחזור בה ממנה) - שיהוי אשר יש בו כדי לדחות את התנגדותה כיום על הסף.

ג. יתרה מכך, גם לגופו של עניין דין ההתנגדות להדחות על הסף, שכן ההתנגדות אינו מראה עילה. המשיבה העלתה שאלות, כגון: מי יזם את הצוואה? מה הייתה מעורבות המבקש בעריכתה? איך ובאיזה מקום נחתמה הצוואה? מה היה מצבה המנטאלי של המנוחה? האם הייתה עליה השפעה בלתי הוגנת? אך ללא כל טענה שבעובדה.

למעשה, המשיבה, על-פי כתב ההתנגדות, מתנגדת לקיום הצוואה לפי מרבית סעיפי חוק הירושה הרלוונטיים, מבלי לנמק את ההתנגדות בכל עובדה שהיא. בית-המשפט העיר כי אין מנוס מהתחושה, כי כתב התנגדות של המהשיבה הינו "רשימת קניות" של עילות התנגדות, ובנסיבות אלה לא נעתר לכך.

נוסף על נימוקים אלה, נחקרו עדי הצוואה ועדותם לא עוררה כל ספק באשר לנסיבות עריכת הצוואה המאוחרת (לטובת המבקש) וחתימתה מרצון על-ידי המנוחה וללא כל השפעה.

על יסוד כל המפורט לעיל, לאור התרשות בית-המשפט מעדויות עדי הצוואה, לאור השיהוי הרב בהגשת ההתנגדות והויתור העולה מהתנהגותה של המשיבה, קבע בית-המשפט כי יש להיעתר לבקשה ולדחות את ההתנגדות כבר בשלב זה.

בית-המשפט ציין כי הוא ער לזכויות המשיבה לקבל יומה בבית-המשפט ולפסיקה המצמצמת את המקרים בהם יסולקו תובעות על הסף. יחד עם זאת, כנגד כל זכות שיש לבעל דין אחד, עומדת זכותו של בעל הדין שכנגד. מול זכותה של המשיבה לקבל יומה בבית-משפט, עומדת זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סקר והוצאות מיותרות. בעניין שבנדון הדויעה המשיבה תחילה כי אין לה עניןי בעזבון המנוחה, וכי היא השליכה את הצוואה לטובתה.

כמו כן לא הוגשה התנגדות במועד, ההתנגדות שהוגשה באיחור הייתר לאקונית ואין בה תחילת ראיה או תשתית עובדתית לטענותיה.

בית-המשפט הדגיש, כי תוצאה אחרת הייתה מביא למסקנה כי, למעשה, כל אחד יכול בהבל פה לפקפק ברצונו האחרון של המצווה בכך שיעלה תמיהות בלבד, וללא כל הוכחה, גם ללא ראשית ראיה לטענותיו.

 

פורסם בקטגוריה צו ירושה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.