פירוש הצוואה

54. פירוש הצוואה
(א) מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת.

'אומד-הדעת' - מהותו ואופן השימוש בו

כדי להגדיר ולקבוע מהו "אומד-דעתו" של המצווה ביחס למנוח או לביטוי בצוואה - יש תמיד חשיבות להקשר הניסוחי הכללי או לנסיבות העובדתיות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

להלן נבחן את המקרים בהם נעשית הפניה ל"אומד-הדעת" של המצווה, ואת השימוש בנסיבות ובלשון הצוואה לבחינת "אומד-דעת" זה.

מתי פונים לכל אחת מהאפשרויות המנויות בסניף ובאיזה סדר קדימות - היטיב להגדיר זאת כב' השופט שילה באופן סכמתי וברור, וכדלקמן:

* ההוראה ברורה וחד-משמעית - יש לקיימה ככתבה וכלשונה.

* ההוראה טעונה פירוש - לך אל כוונת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה.

* ההוראה אינה משתמעת מתוך הצוואה - בדוק את כוונת המצווה העולה מתוך הנסיבות.

* בדיקת "אומד-הדעת" מעלה כי ההוראה מקבלת יותר מפירוש אחד – וכל הפירושים סבירים במידה שווה - הרי בהתאם לסעיף 54(ב) יש להעדיף את הפירוש המקיים אותה הוראה, על פירוש, שעל-פיו היא בטלה.

* קיימים מספר פירושים הסבירים במידה שווה, וכולם מקיימים אותה - אם כי כל אחד בדרך משלו - ההוראה בטלה, בהתאם לאמור בסעיף 33 לחוק - "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה...".

* אין אף פירוש סביר להוראה - ההוראה בטלה בהתאם לאמור בסעיף 33 לחוק.

בערעור בעניין טלמצ'יו קובע הנשיא ברק כי במתח הפנימי שבין "הגוף" (הטקסט) של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה, של היורשים על-פי הצוואה, או של כל אדם אחר.

אולם, גבול הפרשנות הוא גבול הלשון, ועל הפרשן למצוא "נקודת אחיזה ארכימדית" בגוף הטקסט. לשון הטקסט אינה חייבת להיות מפורשת - והיא יכולה להיות משתמעת.

השאלה שצריך בית-המשפט לשאול אינה מה המובן של לשון הצוואה לקורא הסביר, אלא מהו המובן שהמצווה ביקש ליתן לצוואתו. אמת, הרצון שיש להתחשב בו אינו רצון ערטילאי וכמוס, אלא רצון שניתן להגשים אותו באמצעות לשון הצוואה. אך לשון זו צריך להבין על רקע רצונו (הסובייקטיבי) של המוריש ולא על רקע הבנתו (האובייקטיבית) של הקורא.

גישות השולטות כיום בנושא פרשנות צוואות מתירות חקר אומד-דעת המוריש מעבר לכתוב בצוואה, אפילו לכאורה אומד-דעתו של המצווה ברור מתוך הצוואה. אולם יש לזכור כי גם לגישה מרחיבה זו יש גבולות, הצוואה הינה הבסיס ויש לפרשה, אפשר להסבירה, לתקנה ואולי אף לגרוע או להוסיף לה, אולם אין לכתוב צוואה אחרת במקומה.

החזקה שכוונת המוריש מתבטאת בלשונו היא חזקה ומכאן שניתנת לסתירה. כלל זה תקף אם מגיעים למסקנה שהכוונה מנוגדת ללשון הצוואה.

בעניין פלונית נ' פלונית ציין בית-המשפט, כי מעיון בפסיקת בית-המשפט ובמאמרי מלומדים, נגלית התלבטות בסוגיית פירוש צוואה. פעם נאחזים בגישה המקפידה על הצמדות למילה הכתובה ופעם בזו המעדיפה בחינת הנסיבות החיצוניות לצוואה על קריאתה הלשונית הפשוטה. יש שהולכים בדרך דו-שלבית, ורק אם עולו תהיות מפשט הכתוב, דורשים את הכתוב על-פי נסיבות המקרה, ויש לשאוחזים בכניסה ויציאה בו-זמנית מלשון הצוואה והנסיבות החיצוניות, כדי להקיש על אומד דעת המצווה. עם זאת, בכל מקרה ברור, כי מה שמנחה את כולם בכל הקשור לרשנות הצוואה הוא הרצון לעמוד על אומד דעת המצווה.

בעניין א.נ. הונחה בפני בית-המשפט צוואתו של המנוח, כאשר המתנגדים לקיום הצוואה היו ילדיו מנישואין קודמים.

המנוח הותיר אחריו צוואה הדדית - שלו ושל התובעת. הצוואה הורתה, כי היה ואחד מבני-הזוג ילך לבית עולמו ראשון הוא ינחיל את רכושו, מכל סוג שהוא, לבן-זוגו שיוותר בחיים. אולם במידה ובני-הזוג ילכו לעולמם באותו מועד,יזכו ילדיהם בחלקים שווי ם מהעיזבון.

ילדי המנוח טענו, כי במספר רב של הזדמנויות אמר המנוח, שבכוונתו להוריש את רכושו לילדיו - הנתבעים. כמו כן נטען, כי בית-המשפט אינו מוגבל ללשון הצוואה בלבד והוא רשאי ללמוד על אומד דעת המצווה מכל מקור אמין אחר. לפיכך, יש לקרוא אל תוך הצוואה את רצונו האמור כך שהנתבעים, ילדיו של המנוח, יזכו בכל מקרה בחלק מעיזבונו.

בית-המשפט סקר את ההלכה הפסוקה ששלטה בכיפה לאורך השנים, לפיה נכון לבחון תחילה את אומד דעת המצווה כפי שמשתמע מתוך לשון הצוואה. רק אם אחרי בחינה זו מתברר כי הצוואה עודנה טעונה פרשנות, כי אז בוחנים את אומד דעת המחווה כמשתמע מנסיבות חיצוניות. דרך זו קרויה "תורת שני השלבים": בשלב הראשון, פרשנת פנימית מתוך הצוואה, ורק אם הצוואה עצמה לא נותנת מעה פונים בשלב השני לנסיבות חיצוניות.

ברם, בע"א 1900/96, איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג', 817 (להלן: "פרשת טלמצ'יו"), הציג כב' הנשיא אהרון ברק דרך פרשנות אחרת והיא ה"חד-שלבית" לאמור: הליך חד שלבי הממזג את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. בהתאם לדרך זו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות חיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה.

יחד עם זאת, קבע בית-המשפט כי הפרשנות בה מחזיקים הנתבעים הינה מרחיקת לכת, ואינה מתיישבת עם ההלכה שנתגבשה במסגרת פסק-דין טלמצ'יו. אמנם בהתאם לפרשת טלמצ'יו, אין לדרוש שהפרשן ילמד על רצון המצווה מתוך לשון הצוואה, אולם נדרש שהפרשן יוכל להגשים את הרצון באמצעות הלשון.

במקרה הנדון הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם לשון הצוואה, ובית-המשפט לא שוכנע כי במקרה זה קיים חסר בצוואה המאפשר הגשמת הרצון באמצעות הלשון החסרה, רצון שניתן ללמוד עליו מראיות חיצוניות. במקרה שלנו קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי הנתבעים כמוה ככתיבת צוואה חדשה, במנותק מרצון המצווה כפי שעולה באופן ברור מלשון הצוואה עצמה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשונה מצוואה רגילה הרי שבמקרה הנדון קיימת צוואה הדדית, כך שעל כללי הפרשנות יש להוסיף כללים הרלוונטיים לצוואה הדדית. לעומת צוואה 'רגילה' אותה יש לפרש לפי אומד דעתו של המצווה בלבד (סעיף 54(א) לחוק הירושה, שם ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה מלשון המצווה ומנסיבות עריכת הצוואה, הרי שבפרשנותה של צוואה משותפת והדדית יש לברר את אומד דעתם של שני המצווים כאילו היו הם אחד.

בית-המשפט קבע כי הצוואה במקרה הנדון הינה ברורה ונהירה, ומלשון הצוואה ניתן בנקל להבין את אומד דעתם של המצווים. רצונם של בני-הזוג היה לדאוג האחד לרווחת השני, במידה ומי מהם ילך לעולמו בטרם בן-זוגו, וכי רק למקרה ושניהם ילכו לבית עולמם יחד, כי אז יירשו אותם ילדיהם בחלקים שווים. ויש להעדיף את הרצון העולה ברורות מהצוואה על פני "רצון" העולה מאמירות שבעל פה. כל קביעה אחרת כמוה כחתירה תחת מוסד הצוואה.

ממכלול הראיות שהובאו וכך גם מהצוואה עצמה עולה כי המנוח הבין היטב את משמעות הצוואה ואת דרך עריכתה. כמו כן נקבע שאין להתעלם משבע השנים שחלפו ממועד החתימה על הצוואה ועד למותו של המצווה, כאשר בזמן לא מבוטל זה יכול היה המנוח לבקש לשנות את צוואתו כך שתכלול את ילדיו, לו רצה בכך, ומשלא עשה כן, לא נותר אלא לקבל את הצוואה ככתבה וכלשונה.

מתי פונים ל 'אומד הדעת' של המצווה - מהצוואה ומהנסיבות

ההצדקה לפרש ולהבהיר את לשון הצוואה על-פי אומד כוונת המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות - קיימת אך ורק במקרים שהלשון אינה ברורה. במקרה אלה פונים לכוונת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, וכאשר אף משם אינה ברורה - אין מנוס מלפנות לנסיבות חיצוניות על-מנת להבהירה. אולם, כאשר הלשון ברורה וחד-משמעית - יש לפרש הכתוב בהתאם למשמעות המילולית בלבד.

בעניין פרשנות צוואה שנטען לגביה שהיא כוללת הוראת יורש אחר יורש.

הכלל "מצווה לקיים דברי המת" - אין משמעותו כי בית-המשפט ייצור צוואות עבור נפטרים שלא עשו כן בעצמם, אך ורק מתוך כוונה ליתן ביטוי לרצון משוער של נפטר זה או אחר.

חלוקת העזבון ורכושו של המצווה אינה על-פי מה שהמצווה היה אומר ולא אמר, אילו חשב דבר, אלא חלוקת רכוש העזבון הינה על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד-דעתו.

"הכלל הגדול שטבעו חכמים כי "מצווה לקיים דברי המת"... מקובל עלינו... אך במה דברים אמורים? כאשר סמוכים ובטוחים אנו, שהמנוח גמר בדעתו לראות בצוואתו את אשר ייעשה ברכושו לאחר מותו. אין בית המשפט משוכנע בכך, אל לו לקיים את האמור במסמך בתור צוואה של המנוח שערך את המסמך."

ב-ע"א 239/849 הגדיר כב' השופט מצא את שתי הבחינות הפרשנויות כבחינה "חיצונית" ובחינה "פנימית", ואת סדר הפעלתן:

הבחינה הראשונה - היא בחינה "פנימית", ומטרתה לבחון "ולאמוד את דעתו של המצוואה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה". בחינה זו נעשית בדרך של בחינת לשונה של הוראת הצוואה, וכן בדרך של השוואת לשון ההוראה עם הוראות אחרות בצוואה, שתוכנן ופירושן לא נשנה במחלוקת.

הבחינה השנייה - היא בחינת "חיצונית", "בהיותה נזקקת לנסיבות שאין לאמוד עליהן מתוך הצוואה".

ההיזקקות למבחן השני, לנסיבות חיצוניות, כמקור אפשרי לאומד-דעתו של המצווה - "אינה מותרת אלא במקרים בהם אין לאמוד את דעת המצווה מתוך הצוואה".

כאשר בוחנים מסמך זה או אחר, יש לבחון את אומד דעת הצדדים ובמקרה זה את אומד דעת המצווה, בהתאם לפרשנות תכלילית ולאו דווקא בהתאם לפירוש מילוי של הוראות הצוואה בלבד.

הפרשנות הפנימית מתוך הצוואה

"אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה", נתפרש בפסיקה על דרך ההרחבה:

"לא רק במשמעות המצומצמת של הסקת הכוונה מלשונה של הצוואה (או, מוטב לומר, ממילותיו של המצווה), אלא גם במובן בדיקת השתלבותם - במרקם הכללי של הוראות הצוואה - של ביטויים מילוליים, בין בשל היותם סתומים ובין בשל היותם סותרים זה את זה."

הבחינה הפרשנית הפנימית עשויה להיעזר גם בשקילתן ההגיונית של נסיבות, העולות ונלמדות מתוך הצוואה:

"אך, ברובה ועיקרה, מבוססת בחינה זו על הבנת לשונו של המצווה והסקת כוונתו מתוך דבריו. ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו.

רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע מה היתה כוונת המצווה."

בנסיבות מקרה זה, בהסתמך על פרשנות הצוואה על-פי מבחן "הפרשנות הפנימית", פירש בית-המשפט הוראת ציווי - "שווה כסף", כהוראה המקנה לזוכה אף את נכסי המקרקעין שבעזבון המנוחה.

בעניין עיזבון המנוח ז.מ., המנוח ערך צוואה, ובה הוראה לחלוקת כספים בסך כולל של $26,641 בין 4 מוסדות, באופן שווה. בעוד שבהוראה עצמה מציין המנוח את הסכום הנמצא בחשבון נכון ליום עשיית הצוואה, היינו את הסכום הנ"ל, הסכום שהצטבר בחשבון נכון ליום הגשת בקשתו של מנהל העיזבון למתן הוראות, 10 שנים לאחר פטירת המנוח, עומד על סך השווה בשקלים חדשים ל-409,726 ש"ח.

לטענת הזוכים, על-פי הוראה הם זכאים לקבל לידיהם את מלוא הסכום שנצבר בחשבון הבנק, נשוא ההוראה, והם ייחלקו בו בחלקים שווים. לטענת המשיב, הזוכים על-פי ההוראה זכאים לקבל לידיהם אך ורק את הסכום הנקוב בה. כמו-כן, לגישת המשיב, מאחר שהצוואה כולה נוקבת במנות החלוקה ואין בה סעיף בדבר יתרת העיזבון, תעבור יתרה זו ליורשים על-פי דין של המנוח-המשיב.

בית-המשפט, בהתאם להסכמת הצדדים, פירש את הצוואה מתוך האמור בה בלבד, קרי, לשון הצוואה היוותה בסיס מרכזי להחלטתו.

בפרשנותו, קבע בית-המשפט, כי עליו לבחור מבין מגוון המשמעויות הלשנויות של הצוואה, את אותה משמעות אשר יותר מכל משמעות אחרת מגשימה את התכלית המונחת ביסוד הצוואה.

במקרה הנדון, התכלית שעמדה בבסיס צוואתו של המנוח הייתה להורות מה ייעשה ואיך ייעשה בכל רכושו: המנוח לא התכוון להשאיר חלק כלשהו מעיזבונו ליורשים על-פי דין, והתכוון שהיורשים הנזכרים בצוואה הם שיירשו את רכושו. כוונה זו נתמכת גם בעובדה שאין בצוואה סעיף שיורי בדבר "יתרת עיזבון", דבר המלמד, כי המנוח התכוון לצוות בצוואתו על כלל רכושו.

כמו-כן, בית-המשפט קבע כי אין ולא יכולה להיות מחולקת, כי המנוח התכוון לצוות בצוואתו על כלל רכושו שיישאר לאחר מותו, ולא על כלל רכושו נכון ליום עשיית הצוואה.

בית-המשפט למד כוונה זו מהפתיח בצוואה: "אני הח"מ... מצווה בזה... את כל רכושי שיישאר לאחר מותי". כמו-כן, המנוח הפקיד לציין את הסכומים שנצברו בחשבונות השונים למועד עשיית הצוואה, תוך שהוא משתמש במילה "כיום". עצם השימוש במילה "כיום" בסעיפים הרלוונטיים, מלמד על כך שלא את הסכום הזה ביקש המנוח לצוות, אלא את הסכום שיהיה בחשבון ביום פטירתו.

בית-המשפט קבע כי, המנוח ניסח את צוואתו בלשבון הווה והתייחס לגודלה של הדירה ולסכומים שיש לו בחשבונות הבנק השונים, נכון למעוד עשיית הצוואה, כחלק מתיאור רכושו, ולא מתוך כוונה שהזוכים השונים יקבלו את הסכומים שהוא נקב.

לאור האמור, בית-המשפט קבע שיש לפרש את לשון הצוואה באופן שמטרת הצוואה תוגשם, ובמקרה הנדון, פרשנות אשר תותיר מאחוריה רכוש של המנוח, תסתור את המטרה שעמדה בבסיס הצוואה - ציווי על כלל הרכוש מבלי להותיר יתרה, ותמנע את הגשמתה. לכן, אין להניח שהמנוח התכוון לצוות את פרטי הרכוש במצבם לעשת עשיית הצוואה, שכן הפרשנות מותירה יתרת עיזבון, אשר קיומה נוגד את כוונת המנוח, כפי שהיא עולה מלשון הצוואה.

לפיכך הוחלט לפרש את הסעיפים בצוואה כמזכים את הזוכים במלוא הסכום בחשבונות, נכון למועד חלוקתם לאחר פטירת המנוח, ולא כון למועד עשיית הצוואה.

בעניין עזבון המנוח ר.ע.ע. ז"ל, דן בית-המשפט בשלוש סוגית שעניינן פרשנות הצוואה, במסגרת בקשה למתן הוראות:

האחת - האם את הסך של 200,000 דולר ארה"ב, הנזכר בצוואה, יש לפרש כסכום נטו או ברוטו. לשם כך בחן תחילה בית-המשפט האם סכום זה הניו בגדר "מנה" לפי חוק הירושה, ותשובתו לכך הייתה חיובית.

השנייה - האם את הסך האמור יש לשלם לידי הזוכה בו בהתאם לשער הדולר ביום חלוקת העיזבון בפעול, או בהתאם לשער הדולר ביום בו התקבלה התמורה בעד מכירת הנכס.

השלישית - האם את הריבית שהצטברה על סכום זה מיום קבלת התמורה יש להעביר לידי הזוכה בסכום האמור, או לחלקה בין הזוכים.

בית-המשפט סבר כי במקרה הנדון יש לפרש את לשון הצוואה כך שהמנוחה ביקשה לייחד ולהעניק לבתה, הזוכה על פי הצוואה בסך של 200,000 דולר ארה"ב, חלק מסוים ונוסף מהרכוש, והתכוונה כי אותו חלק יישאר ככזה ויוענק לבתה בשלמותו, בהתאם לדין החל. לפיכך נקבע כי אין לפרש את הצוואה כך שמחלקה הספציפי של הזוכה, 200,000 דולר ארה"ב, ינוכו מיסי המכירה.

בהתבססו על מקרא נוסח הצוואה ולשונה קבע בית-המשפט כי נראה שהמנוחה דייקה מאוד בהוראות הצוואה, ואף צפתה תרחישים שונים ואפשרויות למימוש הזכויות בנכס. כלומר, בית-המשפט הסיק כי מדובר במנוחה אשר ידעה לבטא את רצונה ולנמקו, הייתה עקבית ברצונה ליתן לזוכה חלק גדול יותר משאר הזוכים, ואף נימקה בצוואה את הסיבות והטעמים לכך בשתיים: סיבה אחת נעוצה בצוואתו של בעלה המנוח, אשר חשב כי יש לעזור לזוכה בשל מצבה; והסיבה השנייה היא טיפולה המסור של הזוכה אשר סעדה את אימה ותמכה בה, על-פי דבריה. לזוכה בחרה המנוחה להעניק, באופן מפורש, הן זכאות במנה כספית ונכסית (בהתאם לאופציה אשר תיבחר: מכירת הנכס או בנייה עליו), וגם זכאות בנכס שיורי. משמע, המנוחה ביקשה מפורשות לייחד לזוכה מנה ספציפית, בנוסף לחלקה השיורי. לכך הצטרפה העובדה, כי בסעיף בו התייחסה המנוחה לאפשרות השנייה למימוש הנכס העיקרי בעיזבון, האפשרות שנדחתה - של בניית יחידות דיור על הנכס - היא בחרה במפורש לציין כי חלקה הנוסף של הזוכה יועבר לה ככזה נטו, לאחר ניכוי מיסים והוצאות. אומנם ניתן לטעון כי מאחר והמנוחה התייחסה לכך מפורשות באופציה השנייה, אזי מכאן ניתן להסיק כי באופציה הראשונה התכוונה למצב ההפוך, שהיינו שסכום זה יועבר לידי המשיבה ברוטו - אולם בית-המשפט סבר כי ההיפך הוא הנכון: למקרא הצוואה כולה, נראה כי כאשר דובר על אפשרות של מכירת הנכס וחלוקת תמורתו המנוחה חשבה, כי מובן מאליו כי כאשר ציינה מפורשות כי סכום של 200,000 דולר ארה"ב יועבר בנוסף לידי הזוכה - כי סכום זה יועבר אליה כמו שהוא, נטו. באופציה השנייה, לעומת זאת, כאשר דובר בחלוקת מקרקעין ולא בתמורה כספית, ראתה המנוחה צורך לציין מפורשות כי מדובר בסכום נטו לאחר ניכוי מיסים, בבחינת על אחת כמה וכמה.

הלכה למעשה, בית-המשפט פירש את כוונת המנוחה מתוך לשון הצוואה - אשר הייתה ברורה ונהירה לשיטתו, ולא ראה צורך להיזקק לניסבות חיצוניות בפרשנות הצוואה.

בנוסף לאמור, בית-המשפט דחה אתטענת מנהל העיזבון כי יש לקבוע את חלקה של הזוכה כברוטו ולא כנטו, שכן הזוכה עצמה הודתה בהזדמנויות שונות כי עליה לקבל את המנה המיוחסת לה ברוטו. בית-המשפט קבע כי אין בטענות אלה כל רבלנטיות, שכן מה שהמכריע את הכף הוא אומד דעתה של המצוואה, כפי שבאה לידי ביטוי בצוואה.

באשר לשאלת חלוקת הריבית שהצטברה, לאור קביעת בית-המשפט כי מדובר במנה ספציפית מנכסי העיזבון, ובהתאם לאמור בסעיף 54(ד) לחוק הירושה, קיבל בית-המשפט את טענת הזוכה וקבע כי הסך של 200,000 דולר ארה"ב יועבר לידיה בצירוף הריבית אשר הצטברה על סכום זה בלבד. לעומת זאת, הריבית אשר הצטברה על סך כל התמורה (פחות החלק של 200,000 דולר ארה"ב) תתחלק באופן שווה בין הזוכים בחלק השיורי.

באשר לשאלה על פי איזה שער דולר ישולם לזוכה הסך האמור קבע בית-המשפט כי לאור בסעיף 109(א) לחוק הירושה, נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים על פי שוויים בזמן החלוקה, ולכן הוראה בית-המשפט כי הסך של 200,000 דולר ארה"ב יועבר לידי הזוכה כפי ששוויו ביום החלוקה, במובחן משוויו ביום קבלת התמורה.

בעניין פלונית נ' פלונית המנוח הותיר צוואה שהוראותיה ברורות לכאורה, לפיהן את רכושו המצוי בישראל ציוה לתובעת ואת רכושו המצוי באנגליה ציוה לנתבעת - אחות התובעת. קודם לפטירתו נודע למנוח, כי אחיינו שחי באנגליה הלך לעולמו וכי הוא היורש שליש מעיזבונו. אלא, שקודם שחולק עיזבון האחיין - הלך המנוח לעולמו וכל אחת מהאחיות טענה כי חלקו של המנוח בעיזבון אחיינו שייך לה.

בית-המשפט בחן את השאלה: האם חלקו של המנוח בעיזבון אחיינו הוא "רכוש הנמצא באנגליה" או "רכוש הנמצא בישראל", והגיע למסקנה, כי חלקו של המנוח בעיזבון אחיינו אינו נכלל בגדר הרכוש שהוזכר בצוואה, ולכן יש לדון בחלוקתו על-פי דיני הירושה הכללים. לאחר שבית-המשפט מציין כי בסוגיית פירוש צוואה מתגלית בפסיקת בית-המשפט ומאמרי מלומדים התלבטות, פעם בוחרים בגישה הנמצדת למילה הכתובה ופעם בזו המעדיפה בחינת הנסיבות החיצוניות לצוואה, קובע בית-המשפט, כי מסקנתו נובעת מלשון הצוואה עצמה וכן גם מתוך לימוד אומד דעת המצווה, כפי שעולה מהנסיבות החיצוניות לצוואה. באשר ללשון הצוואה, נקבע כי היא מלמדת שחלקו של המנוח בעיזבון אחיינו אינו רכוש המוגדר בצוואה.

הצוואה מחלקת בין "רכוש המצווה מכל סוג הנמצא באנגליה" - הניתן לנתבעת, לבין "רכוש המצווה מכל סוג הנמצא בישראל" - אותו ציווה המצווה לתובעת. לשון הצוואה אינה כוללת במובנה הפשוט אף את הרכוש בו זכה המנוח מעיזבון אחיינו. הצוואה מאזכרת דווקרא רכוש הנמצא במקום מוגדר ומסוים, ולכן זה רכוש מסוים דווקא ולא כולל פרטי רכוש שטרם הגיעו לחזקת המנוח.

כאמור, בית-המשפט מציין כי פרשנות זו נובעת גם מתוך לימוד אומד דעת המצווה כפי שעולה מנסיבות החיצוניות לצוואה; שכן, המצווה התכוון לתת לתובעת חלק גדול יותר מרכושו מאשר לנתבעת, לאור העובדה שהיה קשור יותר באופן משמעותי לתובעת וילדיה שתמכו וטיפלו בו במסירות, מאשר לנתבעת. נאמר, כי אין ספק שהמנוח לא התכוון לתת לנתבעת מלוא זכויות בעיזבון אחיינו, אך גם לא ביקש להדירה לחלוטין.

מאחר שהמנוח ביקש בצוואה להוריש לבנותיו רכוש מסוים ומוגדר ולא העלה בדעתו אפשרות של רכוש לא מוגדר שטרם הגיע לידיו, הרי שאם הרכוש לא נזכר בצוואה, הנחלתו צריכה להיות על-פי דין, לפי סעיף 2 לחוק. לפיכך, מאחר שהאחיות בנות יחידות למנוח שהיה אלמן, בפטירתו, נקבע שיחלקו בזכויות עיזבון האחיין בחלקים שווים.

בעניין שחם, נדונה שאלת כוונת המנוח במסגרת תניית "יורש אחר יורש" ו"אומד-דעתו" בדבר זכויותיו של היורש הראשון לפעולות בעזבון.

המקרה הנדון שם, היורש הראשון נתן במתנה לאחר את הנכס אותו ירש ואשר אותו אמור היה להעביר ליורש השני, במידה והנכס היה נשאר בעזבונו.

כב' השופט חשין נטה לייחס פרשנות מרחיבה ככל הניתן לצורך ירידה ל"אומד-דעתו" של המצווה ומימוש רצונו האמיתי - אף הבלתי כתוב.

בקבעו כי יש לבטל את רישום המתנה מאחר שלא הושלמה בחיי היורש הראשון, וכי ביטול זה משקף את רצונו האמיתי של המצווה - הגדיר כב' הש' חשין את הלך רוחו:

"אני שמח על התוצאה שהגעתי אליה, והיא לדעתי הגשמת רצונו של המנוח... עשינו איפוא אנו לקיום רצונו ולשמירת כבודו של המנוח...".

ולעניין "אומד-דעתו" ציין כב' הש' חשין דעתו, כי מושג זה פורס עצמו גם על לימוד דבר מתוך דבר כדרכו של נבון.

גם בעניין משה-דוד שמחה נדונו שני חיובים שהטיל המנוח הנתבע בצוואתו, ועלתה השאלה האם חיובים אלה הם בבחינת "חיובי יורש" כמשמעותם בסעיף 45 לחוק הירושה, או שמדובר בתנאי מכוח ההסדר - "יורש אחר יורש" - הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, או שמא התנה המנוח תנאי מתלה בצוואתו מכוח סעיפים 43 ו-44 לחוק הירושה ?

בצוואת המנוח נכתבה הוראה מנחילה, אשר הקנתה לנתבע עם מות אביו (המנוח) את הזכות להירשם כבעל הזכויות בדירה, והזכויות אכן נרשמו על-שם הנתבע בפנקסי עמידר. בנוסף, נכתבה בצוואה הוראה מגבילה אשר הטילה על הנתבע שני חיובים: החיוב הראשון נושא אופי מניעתי - הנתבע "יהיה מנוע למכור את הזכויות... לזולת"; והחיוב השני נושא אופי אקטיבי - מחייב נקיטת פעולה מצד הנתבע - "והוא יעבירנה בבוא הזמן לבניו, כראות עיניו". השאלה שהתעוררה, היא מהן זכויות בניו של הנתבע בדירה. בית-המשפט קבע, כי הפתרון לשאלה זו נעוץ באומש דעתו של המנוח, כפי שבא לידי ביטוי בלשון ההוראה המגבילה בצוואה, עובר לעריכתה, ומשכך יש לפרש את הוראות הצוואה בהתאם לאומד דעתו של המנוח.

באשר לפרשנות צוואה, בית-המשפט מציין, כי בפסיקה קיימות, בעיקר, שתי מגמות עניין: האחת גורסת, כי הכלל הוא שהצוואה היא המקור ללמוד על אומד דעת המצווה והפנייה לנסיבות החיצוניות תבוצע ק כאשר נכשל הניסיון לעמוד על אומד דעת המצווה מתוך הצוואה עצמה ("פרשנות דו-שלבית"); דעת שנייה סוברת, כי הפנייה לנסיבות צריכה להיעשות בכל מקרה, ולא ראוי לחלק את תהליך הפרשנות לשלבים ("פרשנות חד-שלבית").

במקרה הנדון בית-המשפט הגיע למסקנה, כי כל תכליתה של ההוראה המגבילה והכללתה בצוואה נועדה כדי להבטיח את רצונו של המנוח, ש"בבוא הזמן" יעביר הנתבע למי מבניו ("כראות עיניו") את הזכויות שירש בדירה מכוח אותה צוואה. מכאן כי כוונת המנוח הייתה, עובר לעריכת הצוואה, להעביר את זכויותיו בדירה בדרך של "יורש אחר יורש", לפי סעיף 42 לחוק הירושה, ואין תחולה לסעיף 45 לחוק.

למסקנה זו בית-המשפט הגיע מתוך שישה נימוקים, כאשר רק הנימוק החמישי שבהם נסמך על נסיבות חיצוניות לצוואה.

ראשית, מלשון הצוואה, נקבע, כי לא ייתכן שכוונת המנוח בהוראה המגבילה הייתה ליתן לנתבע את הכוח והחירות להחליט האם להעביר את זכויותיו בדירה למי מבניו, אם בכלל.

בית-המשפט למד מלשון "אני מצווה" שהמנוח השתמש בה בהוראה המגבילה, על כוונה ברורה מצד המנוח להוריש בעתיד את זכויותיו בדירה למי מבניו של הנתבע, אחרי הנתבע, ועל החשיבות שראה לנגד עיניו בקיום ההוראה המגבילה, על סייגיה, מצד הנתבע, תוך שימוש באותה לשון - "אני מצווה" כמו בהוראה המנחילה.

מסקנה זו נלמדה גם מנקיטת לשון מפורשת וברורה בצוואה - "יהיה מנוע למכור את הזכויות שיהיו לו בדירה... לזולת".

נאמר, כי הפרשנות המתחייבת מלשון ההוראה הנ"ל כוללת איסור למשכן את הזכויות בדירה, שכן מימוש המשכון בדרך של מכירה עומד בסתירה לתכלית ההוראה המגבילה העומדת בסיס הצוואה, והמהווה - מהותית - את רצון המנוח, אומד דעתו וכוונתו, ויש בו כדי לפגוע בירושה העתידית של הבנים מכוח צוואת המנוח.

בנוסף, המנוח נקט בלשון ציווי ("והוא יעבירנה בבוא הזמן לבניו, כראות עיניו") ונמנע מהענקת כל שיקול דעת לנתבע, בנוגע להעברת הזכויות בדירה לבנים.

באשר לנסיבות, בית-המשפט למד מתשובת הנתבע, כי ייתכן שתחילה הצוואה לא כללה את ההוראה המגבילה ורק לאחר מכן הוספה לבקשתו של המנוח, בטרם חתם עליה, על אומד דעתו האמיתי והאחרון של המנוח ועל כוונתו להוריש לשניים - לנתבע קודם ולבניו אחריו - שכן לו התכוון המנוח אחרת - לא היה מוסיף את ההוראה המגבילה בצוואתו.

בית-המשפט מציין, כי עצם העובדה שהמנוח לא שינה את צוואתו במשך כל השנים, גם לאחר שנולדו בניו של הנתבע, מחזקת את המסקנה, שהמנוח התכוון להוריש לנתבע ואחר כך לבניו, תוך הגבלת העבירות של הזכויות בדירה, כך שהנתבע לא יוכל להעביר אותן זכויות לצד ג', אלא לבניו או למי מהם, כפי ראות עיניו.

בערעור שהוגש על פסק הדין פירש בית-המשפט המחוזי את הוראת הצוואה המגבילה, וקבע כי הוראה הצוואה טומנת החובה שילוב של מאפיינים הן לתחולת סעיף 42 לחוק הירושה והן לתחולת סעיף 45 לאותו חוק, כאשר בסופו של יום להבחנה זו בין שני סעיפי החוק, בנסיבות העניין, אין כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.

בית-המשפט מנה את המאפיינים לתחולתו של סעיף 42 לחוק הירושה במקרה הנדון:

א. לשון ההוראה המגבילה שבסעיף 2 לצוואה, יש בה כדי להעיד על כוונתו ורצונו של המנוח, לפיה אחרי בנו המשיב, תעבור הדירה לנכדיו, בני המשיב.

ב. הלשון "אני מצווה" שהמנוח השתמש בה בהוראה המגבילה, מלמדת על כוונה ברורה מצד המנוח להוריש בעתיד את זכויותיו בדירה למי מבניו של המשיבה, אחרי המשיב.

ג. ההוראה המבילה אשר בסעיף 2 לצוואה: "יהיה מנוע מלמכור את הזכויות שיהיו לו בדירה הנ"ל לפי צוואה לזולת..." נועדה לחסום את המשיב מלבצע כל דיספוזיציה בזכויותיו בדירה, על מנת שלא לסכל את תכלית ההוראה אשר בסעיף 2 לצוואה. כאמור, מטרת ההוראה הינה העברת הזכויות בדירה בבוא העת, בעתיד, לנכדי המנוח.

ד. לשון הציווי שנקט המנוח בסעיף 2 לצוואה: "והוא יעבירנה בבוא הזמן לבניו כראות עיניו" והימנעות מהענקת כל שיקול דעת למשיב בנוגע להעברת הזכויות בדירה לבנים, מלמדת על כוונתו החד-משמעית של המנוח להתנות את זכויות המשיב בדירה מכוח ההוראה המנחילה, בחיובו להעביר בעתיד את זכויות בדירה לבנים.

כמו כן, מנה בית-המשפט את המאפיינים לתחולתו של סעיף 45 לחוק הירושה, הם:

א. ההוראה שבסעיף 2 לצוואה מכוונת ישירות למשיב. בצוואה לא מופיעים פרטי הבנים אליהם תועבר בעתיד הזכות בדירה, כך שלא מופיעים פרטי היורש השני לפי סעיף 42(ב) לחוק הירושה. במקרה הנדון ניתן לומר כי הבנים, משיבים 2 ו-3, לא זוכים בדירה ישירות מכוח צוואת המנוח, אלא היורש הראשון, שהוא המשיב, מצווה על ידי המנוח להעביר את הזכויות בדירה, בבוא העת, לנכדים.

ב. בניו של היורש נולדו לאחר עריכת הצוואה. עובדה זו כשלעצמה שוללת את החלתו של סעיף 42 לחוק הירושה.

ג. לפי סעיף 42(ב) לחוק הירושה והפרשנות שנתנה הפסיקה להוראה זו, הרי היורש הראשון רשאי לעשות ברכוש שקיבל כבתוך שלו. משמעות הדבר כי ליורש הראשון שיקול דעת רחב, לרבות מכירת הזכות או משכונה, הכול לפי ראות עיניו. במקרה הנדון, ההוראה המגבילה שהטיל המנוח על המשיב, על פיה ייאסר עליו לכור את הדירה לאחר, פירושה שלילת שיקול הדעת מאת הסמשיב לעשות בדירה כבתוך שלו, דבר אשר מוביל למסקנה כי אין כל מקום לתחולתו של סעיף 42 לחוק הירושה.

כאשר מבחינה לשונית ישנה סתירה בין הוראות הצוואה, באה הפרשנות המהותית ומכריעה ביניהן. כך למשל בעניין פלוני, נקבע כי יש לכלול בין הזוכים את בתה של המנוחה, שהיא חסויה, אשר שני ילדיה הם האפוטרופסים שלה. בצוואה נאמר כי "את כל רכושי בלי הגבלה. כספים, פיקדונות... הנני מצווה בזה כדלהלן:... לשני נכדיי... שהם ילדיה של בתי... לשניהם יחד - חמישית בחלקים שווים ביניהם. הנני מורה בזאת כי נכדיי... ישתמשו בחלקם בעיזבוני לצרכיה של בתי... ורק לאחר שבתי... תלך לעולמה, יהיו רשאים שני נכדיי אלה לקחת לעצמם בחלקים שווים ביניהם את כל מה שיישאר מחלק זה של עיזבוני על כל פירותיו, לאחר סיפוק צרכיה של בתי".

נקבע כי במאבק הפרשני בין לשון ההוראה לבין המטרה שעמדה בבסיסה, יש ליתן עדיפות למטרה עצמה ולפרש את ההוראה באופן שיבטיח ביותר את מימושה. אין ספק שרצון המנוחה יבוא על סיפוקו באופן שבו תוכר הבת החסויה כזוכה החמישית, ומה שיישאר מחלקה לאחר סיפוק צרכיה והוצאותיה יהא לנכדים, ילדיה.

מבחינה לשונית ישנה סתירה בין הרישא לסיפא של סעיף זה לצוואה. מבחינה מהותית לא התכוונה המנוחה ליתן את הבעלת בחמישית עיזבונה בידי שני נכדיה, ילדי המנוחה, אלא את היתרה שתישאר מחמישית זו לאחר שזו תעמוד לזכות הבת החסויה, לטובתה, לסיפוק צרכיה והוצאותיה. נראה מלשון הסעיף שלא הייתה כוונה להעניק את חמישית העיזבון לשני הנכדים במות המנוחה, שהרי הקרן ופירותיה נועדה כל כולה, וככל שיהא צורך, לטובת הבת החסויה. כוונת המנוחה שהנכזים יזכו רק במותר. משכך, יש לכלול את הבת החסויה בין הזוכים על-פי הצוואה.

בעניין זלוטניק הותירה המנוחה צוואה, לפיה, אם יזדקק אחיה לכספים, יטול מכספי עיזבונה, אותם היא הורתה לתת כמלגות לילדים נכים המצטיינים בלימודים.

לטענת התובעים, המנוחה ביקשה לדאוג לרווחתו של אחיה ולא ציוותה את עיזבונה להקדש, כפי שטען האפוטרופוס הכללי. לעטנתם, ההוראה בדבר הקדשת היתרה למלגה ולזכר הורי המנוחה, נוגדים את הוראות סעיפים 28, 28 ו-33 לחוק הירושה, ודינם להתבטל, הואיל ועסקינן ביורש בלתי מוגדר.

מנגד, לטענת האפוטרופוס הכללי, יש להעדיף את הפירוש הנותן תוקף לצוואה על פירושם של התובעים, המבקשים חלקים ממנה.

לגישת האפוטרופוס הכללי, רצונה הברור של המנוחה היה להקדיש את עיזבונה, כולו או חלקו, למטרה ציבורית להנצחת הוריה. לחילופין, במידה שהוראות הצוואה אינן מתיישבות עם סעיף 29 לחוק הירושה, הריש שיש להחיל על הצוואה את הוראות חוק הנאמנות, ולקבוע כי בצוואתה יצרה המנוחה הקדש ציבורי, שהנהנים בו הינם ילדים נכסים המצטיינים בלימודים וזקוקים לסיוע כספי.

לטענתו, המנוחה קבעה את המנה שתוקדש למטרה הציבורית בדרך השלילה - היא הותירה לאחיה לבחור את המנה לה הוא זקוק ואת היתרה ציוותה למטרה ציבורית. לחילופין, אין כל מניעה לפרש את הצוואה כיוצרת הקדש על נכסי העיזבון כולו, ואילו האח התובע הינו אחד הנהנים ממנו - נהנה על תנאי - על-פי התנאים שנקבעו בצוואה, קרי, על-פי מידת היזקקותו לכספי העיזבון במועד פטירת המנוחה.

כב' השופט גרניט קבע כי, על-בית המשפט להשיב עליה הייתה: האם המנוחה קבע מי הם יורשיה? לגבי המיטלטלין, התכשיטים והבגדים - נראה כי המנוחה התכוונה להורישם לשתי אחיותיה, הלא הן התובעות 2 ו-3. לגבי נכסים העיזבון האחרים - המנוחה לא נקבה בשם כלשהו שיירש אותם. כל שנקבה המנוחה הוא כי רצונה שיפתחו מלגה על-שם הוריה.

בית-המשפט פירש את צוואת המנוחה, וקבע כי כוונת המנוחה הייתה להקמת קרן או הקדש למתן מלגות לילדים מצוטיינים הנמצאים במוסד, וכי זהות מקבלי המלגות, מתוך ילדי אותו מוסד, ייקבעו על-ידי שלושת התובעים. לאחר מותם של שלושת התובעים, תועבר יתרת כספי הקרן או ההקדש למוסד אותו בחרו התובעים בחייהם. דהיינו, יורשי המנוחה הם הילדים המצטיינים, הנמצאים במוסד, שיקבלו מלגה על-פי קביעת שלושת התובעים.

כמו-כן נקבע כי, המנוחה לא קבעה כי אחיה, התובע 1, יירש אותה. המנוחה רק אפשרה לו לקחת מכספי העיזבון כל סכום, אולם הלקיחה שלו הוגבלה בתנאי הבא: היותו זקוק לכל אחת מהסכומים שייקח. לשם כך הורה בית-המשפט לתובע 1 למסור תצהיר, שבו יפרט את כל זכויותיו, נכסיו וחובותיו, וכן את צרכיו, ויתמוך אותם במסמכים. עיון בתצהירו של התובע 1 מלמד כי הוא עתיר נכסים, כך שספק אם הוא זקוק או יזדקק לכל סכום שהוא מהעיזבון.

בית-המשפט פירש כי המנוחה הורתה שכל נכסים העיזובן שייוותרו, לאחר מותו של האח, או במידה שהאח אינו זקוק לכספי העיזבון - עוד בחייו, ישמשו למלגות לילד/ה או לילדים מצטיינים הנמצאים במוסד. לשיטתו, המנוחה נתנה בצוואה דוגמה המאפיינת את הילדים להם תינתן מלגה, ממנה עולה כי כוונתה הייתה לילדים עם מוגבלות גופנית מסוימת, המוחזקים במוסד, אך בעלי כושר לימוד ושהם אף מצטיינים בלימודים. נוסף על כך, השימוש במילה "מלגה" מלמדת, לגישת בית-המשפט, כי כוונת המנוחה הייתה שהכסף ישמש לצורכי מימון הלימודים ולא לצרכים אחרים של אותם ילדים. מכאן, ייתכן שהילדים מקבלים את כל צורכי הלימודים שלהם במוסד בו הם נמצאים, ולכן המלגה צריכה לשמש להשכלה גבוהה של אותם ילדים מצטיינים.

מן האמור הסיק בית-המשפט, כי המנוחה הקדישה בצוואתה את נכסיה לטובת נהנים, שהינם - אחיה, התובע 1, והילדים המצטיינים, וכך התמלאו הוראות סעיף 17(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. לפיכך נפסק כי יש להקים הקדש פרטי, לפי חוק הנאמנות, כאשר נכסי ההקדש הם כל נכסי העיזבון פרט למיטלטלין.

"פרשנות כפולה" - פירוש מילים בצוואה בשונה ממשמעותן הפשוטה

מתן פועל אמיתי לכוונת המצווה, אפשרית בדרך של "פרשנות כפולה", קרי - פרשנות שמביאה בחשבון את כוונתו של המצווה כפי שהיא עולה מן הצוואה בכללה, הגם שבפירוש פשטני של מילות ההוראה - משמעותן שונה.

ב-ע"א 765/87 נדון מקרה בו ציווה אדם נכס, עליו חל חוק הגנת הדייר, לזוכים מסויימים, כאשר ציווי זה נוגד את הוראות החוק בדבר "עבירות דיירות מוגנת". לפיכך, הוראה כאמור, הינה הוראה בטלה.

על בסיס דוקטרינת "הפרשנות הכפולה" נפסק, כי אותם היורשים זכאים לחלקם, וזאת תוך מתן פרשנות להוראת המצווה המתאימה לכוונתו הכללית המשתמעת מתוך הצוואה, למרות ששונה היא מהוראתו המילולית.

בפסיקתו, הסתמך בית-המשפט על שנקבע ב-ע"א 161/59:

"רשאי בית המשפט לומר שהמילים שהמצווה השתמש בהן לא היו מכוונות להביע משמעותן הפשוטה, אם הנסיבות המסובבות שהוכחו לפניו מחייבות מסקנה זו בתורת מסקנה בלתי נמנעת...".

וכן על שנקבע ב-ע"א 530/79, שם הוסיף כב' השופט בייסקי את הקביעה הנ"ל:

"ויתכן כי המילים, שבהם השתמש המצווה במקום אחד, ואשר נראות לא ברורות או סותרות, מקבלות את משמעותן הנכונה, כאשר בוחנים יתר ההוראות, וכיצד הן משתלבות עם הכוונה הכללית. ואם אמנם עולה הכוונה באורח ברור וחד-משמעי, אלא היא לא בוטאה בצורה נכונה, כי אז אין לחשוש ממתן הפירוש על-פי הכוונה, תוך העדפתה על המילים שהשתמשו בהן."

בהסתמך על האמור, החליט בית-המשפט במקרה הנדון לאמץ את שיטת הפרשנות הכפולה ולהעדיף מתן פירוש שונה להוראה מהפירוש הפשוט והמילולי העולה מהוראת הצוואה. בכך העדיף בית-המשפט את כוונתו הכללית של המצווה כפי שעלתה משאר הוראות הצוואה, על-פני הכוונה העולה מפירושה המילולי של ההוראה.

כך, גם בעניין עזבון המנוח א.נ. ז"ל פירש בית-המשפט את צוואתו של המנוח מעבר ללשון הצוואה, למרות שזו הייתה ברורה על פניה.

באותה מקרה הורה המנוח בצוואתו כי המנות לנהנים ישולמו בדולרים, לפי השער היציג ביום חלוקת העיזבון. בשל התמשכות ההליכים בדבר זהות מנהל העיזבון, חלפו למעלה משלוש שנים ממועד הפטירה ועד חלוקת העיזבון, ובתקופה זו ירד שער הדולר באופן משמעותי.

המבקש, שזכה במנה משמעותית על פי הצוואה, והיה צפוי להפסיד באופן משמעותי מקיום הצוואה כלשונה, טען כי אין להמיר את מנתו לפי שער היציג ביום חלוקת העיזבון, כלשון צוואת המנוח, שכן לשיטתו המנוח סבר שצוואתו תקוים בסמוך לאחר פטירתו, אולם לא כך אירע בפועל; עוד טען המבקש כי אם יחול שער ההמרה של יום החלוקה בפועל, תהיה התוצאה גרימת הפסד לזוכים במנות, אשר יקבלו סכום נמוך יותר בשקלים, בעוד שהזוכים השיוריים הם אשר ירוויחו, מאחר שחלק גדול יותר של העיזבון יישאר לחלוקה שיורית.

בית-המשפט קיבל את טענת המבקש וקבע כי אומנם בצוואתו שב וחזר המנוח, בכל אחד מהסעיפים המורים על חלוקת המנות, על הוראתו הברורה לפי תחולקנה המנות הקבועות בצוואה "לפי שער יציג ביום חלוקת עזבוני", אולם, אומד דעתו האמיתי של המצווה היה כי מועד החלוקה יהיה תוך "זמן סביר לאחר פטירתו".

בית-המשפט נסמך בפירושו שעל גישה שהתקבלה להלכה בפסיקה ענפה - אם כי לא בארץ, אלא מעבר לים - כי במקרים שקובע המצווה תנאים לחלוקה בצוואתו אשר תלויים ב"יום החלוקה" ("time of distribution of estate"), הוא מתכוון למועד חלוקת תוך "זמן סביר" לאחר פטירתו.

כמו כן, לגישת בית-המשפט, חובת חלוקת העיזובן ומימושו, כאמור בסעיף 82 לחוק הירושה, אינה רק חלק מחובותיו של מנהל העיזבון; היא משקפת את רצון המחוקק, שעיזבונות יחולקו מהר ככל שניתן כדי לשחרר את רכושו של המצווה מ"כבליו" של העיזבון לידי היורשים; ובעיקר, היא משקפת את רצונו של המצוואה, שעזבונו יחולק בקרוב לאחר פטירתו. מסקנה זו נכונה במיודח כשהמצוה קבע בצוואתו את ערך המנות שחילק לפי השער של מטבע זר, מאחר שמאד סביר להניח שלא התכוון להשאיר את הערך הסופי של מתנותיו לשליטתם של אלה המחליטים על מועד וקצב החלוקה, ועל תנודות ערך המטבע לאחר מותו.

במקרה דנן, אכן עוכבה חלוקת העיזובן בעקבות הסכסוך שניהלו הצדדים באשר למינויו של המבקש כמנהל העיזבון. ברם, הסכוסוך נמשך לאורך זמן רב - למעלה משלוש שנים -ובית-המשפט קבע כי תקופה כזו הינה ארוכה באופן לא סביר, ואין לראות בה הצדקה לעיכוב חלוקת כספי העיזבון לרעתם של מקבלי המנות בלבד.

לגישת בית-המשפט ניתן הה לסיים את הסכסוך מוקדם יותר, והעובדה שלא אצה הדרך ליורשםי השיוריים לסיים אותו לא תיזקף כולה לחובתם של מקבלי המנות. מאידך גיסא, תנודות השער מיום פטירת המנוח ועד לחלוקה הראשונה לא היו כה משמעותיות, בעוד שנפילת השער מהמעוד הנזכר-לעיל ועד לחלוקה השנייה משמעותית ביותר.

אשר על כן, בנסיבות העניין נראה לבית-המשפט סביר לקבוע שהשער היציג שיחול על כל המנות יהיה השער בעת החלוקה הראשונה, ולא בעת החלוקה השנייה, כאשר שער הדולר צנח באופן משמעותי. כך, למעשה, ניתן בית-המשפט לצוואת המנוח פרשנות שהיא מעבר ללשון הפשוטה.

בעניין שפיצר, נדון מקרה בו נקט המצווה בלשון "הבטחה והתחייבות". בית-המשפט נדרש לשאלה האם כוונת המצווה, באמירתו הכללית, הייתה לצוואה, או שמא כעולה מהביטוי האמור שהיווה חלק ממכלול האמירה, מתנה מחיים.

נקבע כי אין לתת משמעות דווקנית לאמירות ספציפיות, למרות שפירושן הפשטני ברור, אלא יש לבחון את מכלול האמירה, הגם שהמסקנה העולה מכלל האמירה שונה ממשמעות ביטוי ספציפי בה.

גם בעניין ל.י. ואח' נ' י.ש. ואח' בית-המשפט פירש את המילים "פרדס" ו"בית, שנקט המנוח, לא באופן הדווקני שלהן. לטענת הנתבעים, המנוח ציווה על זכויותיו "בפרדס" ו"בבית" (ובתכולתו) ולא על זכויותיו בנחלה/במשק, ומשכך, יש לזכות כל אחת מהתובעות ב-30% משווי ה"פרדס" ו"הבית", ללא הקרקע עליהן נטוע "הפרדס" ובנוי "הבית".

נפסק, כי מדובר בהבחנה מלאכותית, המבוססת על לשון הצוואה.

בעניין י.י. נגד א.י. נדרש בית-המשפט לפרש את צוואתו של המנוח, כאשר לפרשנות הייתה השלכה באשר להיקף נכסי העזבון ומהות הזכויות אשר נפלו בחלקם של הזוכים על פי הצוואה.

באותו מקרה היה המנוח בעל זכויות בנגריה, בתחילה על-פי חוזה שכירות שנחתם בינו לבין בעלי "הנכס" ומאוחר יותר כבעלים.

בצוואה שערך המנוח, אותה נדרש בית-המשפט לפרש:

1. "רכושי כולל

א. נכס דלא ניידי שיש לי ו/או שיהיו לי בעתיד, שייקראו להלן - הנכסים.

ב. נכסי דניידי, כספים וזכויות מכל מין וסוג שהוא שיש לי ו/או שיהיו לי בעתיד שיקראו להלן - הזכויות.

בצוואתו הגדיר המנוח מהם נכסים ומהן זכויות, כאשר את כל נכסיו וזכויותיו ציווה לאשתו:

"2. את כל נכסי וזכויותיי, מכל מין וסוג שהוא, שיש לי ו/או שיהיו לי בעתיד הניי מצווה - לאשתי הגב' י.א."

יחד עם זאת בסעיף נפרד בצוואה קבע המנוח: "3. למרות האמור לעיל, הרי שהמבנה הידוע בכתובת X באזור התעשייה אילת אשר בו מנוהל עסקי בשם נגריית האחים י., אשר בו יש לי זכות שכירות מוגנת, יועבר לחזקתו הבלעדית של בני, מר י.י. (הנתבע)".

בעת עריכת הצוואה היה המנוח שוכר של מבנה הנגריה, כאשר לאחר עריכת הצוואה, רכש המנוח מחברת מבני תעשיה בע"מ, את מלוא זכויותיה בנכס, כולל הנגריה. בעקבות רכישת זכויות והיותו של המנוח הבעלים של הנכס התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנות שיש ליתן לסעיף המזכה את הנתבע וההשכלות שיש לאמור סעיף זה כלפי זכויות הנתבע אם בכלל.

למעשה, המחלוקת בין הצדדים הייתה בשני מישורים. האחד, מהן זכויות הנתבע בנגריה ובנכס אם בכלל מכוח הצוואה, והשני מהם גבולות הנגרייה בה ניהל המנוח את עסקו.

כידוע, תנאי לשימוש בכללי הפרשנות המותווים בסעיף 54 לחוק הוא שהוראת הצוואה אינה סתומה, היא מובנית על פניה אלא שזדוקקה היא לפרשנות זו או אחרת על מנת ליתן לה את המשמעות הראויה.

במקרה הנדון, הוראת הצוואה הגדירה מיהו הזוכה ובאיזה נכס, אולם אין די בכך, שכן עדין צריך להשתמש גם בכלים של פרשנות להבהרת משמעותה של הוראת הצוואה שנראית על פניה כרבת משמעות.

על-מנת לעמוד על כוונתו של הסמהצווה ואומד דעתו פנה בית-המשפט לשני מקורות: האחד צוואה, שהינה המקור המשמעותי ביותר לבחינה זו, והשני הינו "הנסיבות". הנסיבות שיש לקחת בחשבון הן אותן נסיבות אשר כוללות את הנתונים עד לעריכת הצוואה, בעת עריכתה ונתונים על אירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה והמלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה, כאשר על אומד דעת המצווה יש ללמוד מכל מקור אמין ואין להבחין פורמלאית בין "פרשנות פנימית, דהיינו, לשון הצוואה, לבין "פרשנות חיצונית", דהיינו, פניה לנסיבות חיצוניות לצוואה.

במקרה הנדון, לאור העדויות שנשמעו בבית-המשפט באשר לאומד דעתו של המנוח, וכן טענות הצדדים, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי המנוח בצוואתו ביקש להשיג שתי מטרות עיקריות:

האחת, הוא ביקש להעניק באמצעות הצוואה את כל רכושו לרעייתו, היא התובעת, לרבות בנכס נשוא המחלוקת, כפי שנלמד בבירור מהוראות סעיף 2 לצוואה לפיה "את כל נכסי וזכויותיי, מכל מין וסוג שהוא, שיש לי ו/או שיהיו לי בעתיד הנני מצווה - לאשתי".

השנייה, שעמדה לנגד עיניו, הייתה להעניק לבנו את עסקו - נגריית "האחים י." על-מנת שהלה ינהלו ובכך ימשיך את דרכו.

המסקנה שרצון המנוח להעניק לרעייתו את כל רכושו הוסקה על ידי בית-המשפט בהסתמך על לשונה המפורשת של הצוואה וכן על העבודה שהמנוח והתובעת, אשר חיו כבני זוג שנים רבות, ניהלו אורח חיים תקין והתקיימה ביניהם חזקת השיתוף.

באשר למתן זכות לבן לנהל את עסק הנגרייה, התובעת הודתה, כי במהלך השנים, אף בטרם נרכש הנכס, ביטא המנוח רצונו להעביר לידי הנתבע את ניהול הנגרייה, אולם, לשיטתה, לא ביקש להניק לו זכות בעלות, אלא כל מטרתו הייתה לדאוג לכך שהנתבע יעבוד בנגריה.

בית-המשפט אמנם הסכים עם התובעת, כי בעת עריכת הצוואה לא הייתה למנוח זכות בעלות בנכס אלא זכויות כדייר מוגן ומשכך לא יכול היה להוריש לה זכויות אלו, וכדי לא לאבד את הנגריה קבע את הנתבע כמי שימשיך את העסק כמתחייב מחוק הגנת הדייר.

השאלה היא האם משרכש המנוח את הנכס בוטלה הוראתו זו.

בית-המשפט קבע, כי התשובה לכך שלילית וזאת מהטעם, שהמנוח רצה המשכיות לעצמו. המנוח היה מודע לאחר רכישת הנכס על קיום הוראה זו בצוואתו וכלל לא מצא לנכון לשנותה הגם שיכול היה לעשות זאת.

נוכח דברים אלו סבר בית-המשפט, כי יש לפרש את לשון הצוואה כך שהמנוח ביקש לייחד ולהעניק לבנו הנתבע את זכות החזקה בנגריה והתכוון כי אותו חלק יישאר ככזה ויוענק לבנו לחזקתו לכל ימי חייו, על-מנת שהנתבע ינהל את העסק, אשר ישמש לו מקור פרנסה, ובכך ימשיך את דרכו ושמו של המנוח. אולם המנוח, אשר היה בזוגיות ממושכת וביחסים תקינים עם התובעת, לא התכוון לגרוע מהזכויות אשר העניק לתובעת בצוואה, בעיקר כאשר לצורך רכישת הנכס, עשה שימוש בכספים משותפים אשר היו על-פי הצוואה מיועדים לתובעת. לאחר שהגיע בית-המשפט למסקנה באשר למהות הזכוית שהועברו לאשת המנוח ולבנו פנה בית-המשפט לבחון, בין היתר, היכן מוקמה אותה נגריה ומהן גבולותיה.

ביחס לשאלת גבולות הנגרייה, טענה התובעת, כי הנגרייה הינה תא 1 בלבד אותו שכר בזמנו המנוח, כאשר תא 2 נרכש רק ביום 31.12.03, מועד המאוחר לכתיבת הצוואה ולפיכך אינו חלק מהנגרייה, מה גם שמרגע הרכישה היה שוכר בתא 2 אשר פינה אותו לאחר כשנה מהרכישה.

מנגד טען הנתבע, כי הנגרייה הינה קומלפלקס שלם, כפי שהציג המנוח לעירייה. כלומר תא 1 ותא 2, כולל חצר צמודה לתא 2, שעליה השתלט המנוח ואשר אינה ניתנת להפרדה ברישום בלשכה לרישום המקרקעין. לטענת הנתבע, מאז רכישת תא 2 סמוך לפטירת המנוח נוהלה שם נגריה.

בית-המשפט קבע, כי אין הוא מקבל טענת הנתבע, כי עסקו של המנוח נוהל גם בתא 2, שכן כפי שעולה מחתימתו על הסכם המכר, היה המנוח בעל זכויות אך בתא 1 בלבד, ולא תחם את פעילותו אך לשטח תא 1. אף לשיטת העדים שמטעם התביעה נהג המנוח במהלך השנים לנכס לעצמו את החצר נשוא המחלוקת ולעבוד שם על בסיס שוטף. כמו כן נהג המנוח להניח בחצר ציוד ומכונות לצורך פעולות הנדרשות מעצם טיבן וטבען לנגר במהלך פעילותו השוטפת.

משכך, קבע בית-המשפט, כי אין מנוס מלקובע, שעסקו של המנוח "נגריית אחים י." נוהל במהלך השנים, לרבות מעוד עריכת הצוואה, בתא 1 ובחצר הצמודה לתא 2.

לעומת זאת, בעניין גרוסמן דחה בית-המשפט טענה כי לשון הצוואה אינה מעידה על אומד דעתה של המנוחה באמת. באותו מקרה ערכו המנוחים צוואתות משותפות והדדדיות בעדים, לפיהן ציוותה המנוחה בצוואתה את כל רכושה לבעלה ובמקרה שהיא ובעלה יכלו לעולם "בעת ובעונה אחת", יירש בנו היחדי של המנוח, הוא התובע, את כלל הרכוש. המנוחה הלכה לבית עולמה כשנתיים לאחר פטירת הבעל המנוח.

התובע טען שרצונם של המנוחים היה שעם מות אחד מהם יירש אותו הנותר בחיים, ולאחר מות שניהם (בין ביחד ובין לחוד) יירש אותם התובע. לטענתו, הביטוי בצוואה "בעת בעונה אחת" הינו שגוי ואינו מבטא את רצונם האמיתי של המנוחים, והוא נכתב בצוואה עקב תרגום לא מוצלחח של עורך הצוואה.

בית-המשפט פנה לבחון את אומד דעתם של המנוחים, כאשר, בעצם, לשון הצוואה הייתה ברורה - מוות בעת ובוענה אחת של המצווה ובעלה יקנה לתובע זכות כיורש יחיד על פי הצוואה. הנתבעים טענו כי אין מחלוקת שתנאי זה של מוות בעת ובעונה אחת לא התקיים, ולכן יש ליתן צו ירושה ולחלק את עזבונה של המנוחה לאור כללי הירושה על-פי דין.

בדונו בפרשנות צוואת המנוח לעניין המונח "בעת בעונה אחת" בחן בית-המשפט האם אומד דעתם של המנוחים בצוואה היה כי גם אם הם לא הפטרו "בעת ובעונה אחת" יירש אותם התובע.

בית-המשפט התווה את דרכי בחינת אומד דעתה של המצווה: בשלב הראשון יבחן בית-המשפט מה היה אומד דעתה של המנוחה, מה היה רצונה שייעשה ברכושה לאחר פטירתה והאם היא אינה ניתנת להשמה על-פי לשון הצוואה, כאשר לצורך הבנת אומד דעתה של המנוחה נטיתן לפנות לנסיבות החיצוניות לצוואה. בשלב השני יבחן בית-המשפט האם קיים בנסיבות העניין אותו "מצב מיוחד", המאפשר להגשים את אומד דעת המצווה אף מעבר ללשון הצוואה, דהיינו, האם ניתן להחיל דוקטרינה לבר-פרשנית כלשהי בנסיבות העניין.

ביחס לקמרה הנדון בחן בית-המשפט האם התובע הניח תשתית עובדתית מספקת והוכיח בנסיבות החיצוניות לצוואה את אומד דעתה של המנוחה לצוות לו את כל רכושה, גם אם לא נפטרה "בעת בעונה חת" עם המנוח. בית-המשפט קבע כי התשובה שלאלה זו הינה שלילית. גישת בית-המשפט הייתה שקיימת אפשרות סבירה כי המנוחים ביקשו דווקא להותיר את הנעשה בעזבונם, לאחר מותם שלא בעת ובעונה אחת, לבן הזוג הנותר בחיים: ירצה - יצווה כראות עניו, לא יצווה אחרת - יעבור רכושו ליורשיו על פי דין. משכך, בהיעדר הוכחת אומד דעת המנוחים על-פי נסיבות חיצוניות, ומשלושנה של הצוואה אינה שוללת את האפשרות כי המנוחה ביקשה להוריש את רכושה ליורשיה על-פי דין, לא שוכנע בית-המשפט כי יש מקום לסטות מלשונה של הצוואה. במצב דברים זה נקבע כי התייתר הצורך לבחון את השלב השני - האם ניתן להחיל דוקטרינה לבר-פרשנית כלשהי.

פירושה של צוואה החסרה הוראת הנחלה

העיקרון היסודי החולש על פירוש צוואות לפי סעיף 54 לחוק הירושה הוא קיום רצונו של המצווה. עם זאת, יש לזכור כי "זהירות יתר נדרשת כאשר מפרשים צוואה, וזאת משום שאין אפשרות לברר מפי המצווה את כוונתו האמיתית" (דברי השופט טל בפסק-דין אוברזונסקי).

על רקע גישה זהירה זו, מתחה הפסיקה הבחנה בין פירושה של הוראת הנחלה בצוואה, לבין קביעה שיפוטית בדבר הנוחל מכוח הצוואה, מקום בו לא נקבעה בצוואה הוראת הנחלה כזו. נטיית הפסיקה היתה לקבוע, כי במצב דברים כזה, קביעה שיפוטית בדבר זהותו של הנוחל מצויה מחוץ למתחם הפעולה הלגיטימית של בית-המשפט בבואו לפרש צוואה.

כך קבע הנשיא ברק ב-ע"א 102/80 כי: "אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר - אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד-דעתו. באין כל אמירה אין כל 'וו' עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה".

"זכות עקיבה" בהוראות הצוואה

עניין שכיח הוא, שבחלוף הזמנים בין כתיבת הצוואה ופטירת המוריש - משתנה מיקום הכספים והזכויות במסגרת עזבון המוריש.

מוריש אשר מתכוון להוריש ליורש מסויים או לעניין מסויים כספים בשיעור מוגדר, נוהג להורות כי כספים בחשבון בנק מסויים יועברו ליורש מוגדר או לעניין מוגדר.

העברת הכספים מחשבון זה לחשבון אחר או לבנק אחר - במהלך התקופה בין רישום הצוואה ופטירת המוריש - מהווים דוגמה קלאסית של "נדידת כספי העזבון", ואין הוראת הצוואה המתייחסת לתחלופי חשבונות אלה.

השאלה העולה במקרה זה, כמו במקרים דומים - הינה בנוגע ל"זכות העקיבה" של היורש אחר כספי החשבון.

בעניין טלמצ'יו רשמה המורישה בצוואתה כי כל הכספים בבנק לאומי, בחשבונה, ישמשו להקמת הקדש ציבורי ליתומי צה"ל.

כשנה לאחר עריכת הצוואה, העבירה המצווה את כל חשבונותיה בבנק לאומי לסניף אחר.

פעולה זו גרמה לכך, שלא ניתן יהיה לממש את הקמת ההקדש, באשר לא נותרו כל כספים וזכויות בבנק לאומי בחשבון אשר ציינה בצוואתה.

האפוטרופוס הכללי ביקש לראות בכספים אשר הועברו לסניף האחר, כספים אשר מיועדים להקדש, וזאת על בסיס טענת "זכות עקיבה" אחר כספים אלו.

כב' השופט גורן, אשר בחן טענה זו במסגרת הוראות סעיף 54 לחוק, ראה באומד-דעתה של המצווה - כעולה מהצוואה והנסיבות - כי כוונתה היתה שהוראת ההקדש תחול על הכספים שהיו בבנק לאומי והועברו לבנק אחר.

בנסיבות העניין, הוראת הצוואה היתה חד-משמעית, בכך שכל כספים וזכויות לרבות "כל חשבונות, הפקדונות, תכניות חיסכון וכספים מכל סוג ומין שיהיו בעת פטירתי בבנק...".

הוראה כה חד-משמעית מבהירה כי כוונת המנוח היתה כי כל כספיו יועברו להקדש, ופעולה טכנית של העברתם בכללותם, לסניף אחר - אין בה כדי לגרוע ולפגוע.

עם זאת, עולה מפסק-הדין, כי יישום "זכות העקיבה" במקרה זה, נעוץ בנסיבות המפורטות להלן, ויתכן כי בנסיבות שונות - אין לפרש כוונת המצווה, כפי שפורש במקרה זה, וכדלקמן:

א. בית-המשפט ציין כי במקרה זה לא הצליחו לשכנעו כי המנוחה אכן שינתה דעתה, סמוך לפטירתה, ויתכן כי עדות על רצון המנוחה לאיין את הוראת ההקדש בהעברת הכספים לסניף אחר, היה בה כדי למנוע פרשנות זו.

ב. במקרה הנדון, המנוחה ערכה מספר צוואות בעבר, והיתה מודעת לאפשרות לשנות צוואה בדרך של עריכת צוואה חדשה.

שינוי עניין ההקדש הוא עניין מהותי ביותר בצוואת המנוחה, ולפיכך קשה לשער כי בחרה לשנות עניין כה מהותי בצוואתה בדרך של העברת הכספים לסניף אחר, תחת עריכת צוואה חדשה.

ג. המנוחה העבירה את כל כספיה וזכויותיה בבנק, במלואם, לסניף אחר. לו היתה מעבירה חלקם בלבד או היתה מושכת כספים באופן עקבי או חד-פעמי - ניתן היה לראות בכך רצון להקטין את הכספים המיועדים להקדש. העובדה כי בוצעה העברה מוחלטת, מראה כי כוונת המצווה היתה כי הסניף החדש יכנס בנעלי הסניף הישן, לעניין צוואתה.

נראה לי, כי פרשנות זו מעלה את "רצון המצווה" לדרגה בה נכון להעמידה, והוא מימוש רצון המנוחה, אשר קולה נדם.

אמנם פרשנות זו מעדיפה את רצון המצווה על-פני הפרשנות המילולית של הוראות הצוואה, אולם כל מטרת סעיף 54 לחוק מבוססת על הרצון להגיע לחקר רצונו האמיתי של המצווה.

בערעור שהוגש על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין זה החליט בית-המשפט העליון להשאיר את פסיקת בית-המשפט המחוזי על כנה. עם זאת מבקר הנשיא ברק את אופן הגעת בית-המשפט המחוזי להחלטתו, בפותרו את השאלה שבפניו בכלים פרשניים המעוגנים בסעיף 54 לחוק הירושה. אומר הנשיא כי אילו הורתה המנוחה כי כספים המצויים בחשבונות בנק - בלא לנקוב בסניף מסויים - ישמשו להקמת ההקדש הציבורי, ניתן היה לפתור את השאלה אך באמצעות הכלים הפרשניים. אך המנוחה לא הורתה על הנחלת כספים בחשבונות בנק בדרך-כלל, אלא היא ציוותה על חשבון בנק בסניף מיוחד. האם ניתן בדרך של פרשנות (במובן הצר), לקרוא תחת סניף ארלוזורוב את סניף כיכר המדינה? התשובה היתה חיובית, אילו הוכח שהמנוחה כינתה את סניף כיכר המדינה כסניף ארלוזורוב. במצב דברים זה ניתן היה לתת, בדרך פרשנית, ביטוי ללקסיקון הפרטי של המנוחה. אך בהעדר נתונים על "קוד" מיוחד זה, לא ניתן לפרש הוראה בצוואה, לפיה ההקדש יוקם מכספים בסניף ארלוזורוב כמשתרעת גם על כספים בסניף כיכר המדינה. גבול הפרשנות (במובנה הצר) הוא כגבול הלשון. הפרשן אינו רשאי ליתן ללשון הצוואה (המפורשת או המשתמעת) מובן שהלשון (הציבורית או הפרטית) אינה יכולה לשאת.

תחת זאת בודק הנשיא דוקטרינות נוספות, המאפשרות, בתנאים מסויימים, הגשמת אומד-דעת המצווה (הריאלי או ההיפותטי) מעבר ללשון (המפורשת או המשתמעת) בה נקט.

הוא פוסל את האפשרות לפיה נפלה בצוואתה של המנוחה טעות.

הוא מקבל את האפשרות, לפיה שתיקתה של הצוואה באשר למצבו בו יוחלף חשבון בחשבון הוא חסר בצוואה, אותו רשאי השופט להשלים. זאת משום שעיון בצוואה כולה על רקע הנסיבות מלמד כי המנוחה עשתה מאמצים רבים להבטחת כסף להקמת ההקדש הציבורי. היא הקדישה בצוואתה הוראות מפורטות להבהרת התכלית לה ישמש ההקדש, לניהול ההקדש, לחלוקת מילגות, וכיוצא בהם עניינים המלמדים על העניין הרב שהיה למנוחה בהקמתו של ההקדש. הנשיא קובע כי, בנסיבות העניין, אין לפרש שתיקה של הצוואה באשר לאפשרות העברת הכספים מחשבון לחשבון כהסדר שלילי. זהו חסר "הזועק להשלמה". השופט רשאי להוסיף ללשון הצוואה את שחסר בה, ולקבוע כי הוראותיה יחולו גם אם כספי החשבון בסניף ארלוזורוב יועברו לסניף אחר.

כמו-כן מקבל הנשיא את האפשרות לראות בהקמת הקדש מכספים המצויים בחשבון בסניף כיכר המדינה של בנק לאומי כ"ביצוע בקירוב" של ההוראה (המקורית) בצוואה. אמנם, במרבית המקרים בהם נעשה שימוש בדוקטרינה של "ביצוע בקירוב" התייחס הדבר לשינוי במטרה לשמה ישמשו נכסים שהמצווה הורה על הנחלתם. ולמרות שבערעור טלמצ'יו לא חל כל שינוי במטרת ההנחלה אלא במיקומם של הנכסים אשר ישמשו להגשמת המטרה, קובע הנשיא כי ניתן להרחיב את דוקטרינת הביצוע בקירוב גם לעניין זה. וכך: שימוש בכספים המצויים בסניף כיכר המדינה של בנק לאומי הוא "ביצוע בקירוב" של הוראה בצוואה לעניין שימוש בכספים המצויים בסניף ארלוזורוב של אותו בנק.

היקף הפרשנות על-בסיס הנסיבות

אמנם, מהוראת הסעיף עולה כי רשאי בית-המשפט להיעזר בנסיבות הנלוות, כפי שהוכחו, לצורך פירוש הצוואה - אך אין ללמוד מכאן, כי ניתן לקבוע את כל תוכנה המהותי של הצוואה על-סמך נסיבות הלוואי. (במקרה הנדון לא צויין בצוואה, במפורש, מיהו היורש).

הרצון להגשים את כוונתו האמיתית של מצווה, מחייב את המאמץ לנסות ולפרש כוונה זו מתוך הצוואה עצמה. זהירות רבה מתחייבת בהיזקקות לראיות החיצוניות לצוואה, אשר כביכול מעידות על רצונו האמיתי של המצווה, כאשר רצון זה, משום מה, לא מצא את ביטויו בצוואה עצמה. לפיכך, יש תחילה לאמוד את דעת המצווה מתוך הוראות הצוואה, ולנסיבות חיצוניות ניתן להיזקק רק במקרה בו אומד-הדעת אינו עולה מן הצוואה עצמה.

צוואה המפרטת את הרכוש, אך חסרה הוראות מצוות

בעניין איובי נקבע כי העיון בתוכן הצוואה מראה שאחרי שפורטו שם סוגי הנכסים שנכללו בהגדרת "רכוש", נשמטו, ככל הנראה, ההוראות - שניתן להניח שהיו אמורות להיכתב שם - בדבר שיטת חלוקתו של הרכוש ובדבר אישיותם של הזוכים. נשארה איפוא הגדרה של הרכוש שעליו חלה הצוואה בלי הוראות מצוות. עם כל מאמץ פרשני שיושקע, אי-אפשר לגלות הוראות אלה מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות, ואף אין כלי ראייתי או פרשני כדי לגלותן, אלא השערות גרידא - אך באלה לא די. ולכן ניתן לבטל את הוראות הצוואה מכוח סעיף 33 לחוק, העוסק בביטול הוראות בצוואה סתומה.

פרשנות ביטוי בצוואה אחרת

פרשנות של ביטוי בצוואה, הינה ספציפית לאותה צוואה, ולא ניתן לקבוע כי פירוש זה ינתן לביטוי זהה המופיע בצוואה אחרת.

פרשנותו של ביטוי לשוני בצוואה אחת, המשקפת שם את אומד-הדעת של המצווה - אין זה כלל בטוח כי פרשנות זו תוכל לשמש כמורה בכך בתוך מסגרת ניסוחית או נסיבתית אחרת.

תורת ה-'קיום בקירוב' (cypres)

במשפט האנגלי קיימת דוקטרינת ה-"קיום בקירוב", המאפשרת קיום הוראת צוואה, כאשר המשמעות העולה מלשונה אינה ניתנת לקיום.

דוקטרינה זו דנה במקרה בו המצווה הבהיר את כוונתו ללא כל ספק, אולם רצונו זה אינו ניתן לקיום כלשונו, כגון - הוראה להורשת מנה לבית-יתומים פלוני, ואותו בית-יתומים נסגר.

בהתאם לדוקטרינה זו, יש לנקוט צעד שבא לבצע את כוונתו הברורה של המצווה, אם כי בדרך שונה במקצת.

ישומה של דוקטרינה זו, מתבצעת בכך שמניחים מה היתה הדרך השונה המקובלת על המצווה לקיום ההוראה, אילו ניתן היה לשאול את המצווה. כגון במקרה שהובא - להעביר את המנה לבית-יתומים אחר הדומה לו ככל הניתן מבחינת מתכונת החינוך, הרכב החניכים וכו'.

בהחלת עיקרון זה, יודעים אנו את כוונת המצווה ומקיימים אנו את רצונו, אם כי בדרך שונה במקצת.

דוקטרינה זו שונה לחלוטין מהוראת סעיף 54 לחוק. סעיף 54 לחוק עוסק בבירור כוונתו של המצווה כשזו אינה עולה בבהירות מתוך לשון הכתוב, בעוד שתורת ה-"קיום בקירוב" מופעלת אך ורק כאשר הכוונה ברורה ולא ניתן להגשימה בדרך המסויימת שקבע המצווה, אלא בדרך קרובה אחרת.

בעניין טלמצ'יו הרחיב הנשיא ברק את תחולתה של דוקטרינה זו, כך שתחול לא רק במקרה של שינוי המטרה לשמה ישמשו הנכסים שהמצווה הורה על הנחלתם, אלא אף במקרה בו חל שינוי במיקומם של הנכסים אשר ישמשו להגשמת רצונו של המצווה, כפי שהובעה בצוואתו.

במקרה זה, הורתה מנוחה בצוואתה על הקמת הקדש מכספים המצויים בחשבונה בסניף בנק מסויים.

לאחר מועד עריכת הצוואה ובטרם פטירתה, העבירה המנוחה את כל הכספים שבחשבונה לבנק אחר.

כב' הנשיא קיבל את האפשרות לראות בהקמת ההקדש מכספים המצויים בחשבון אליו הועברו הכספים, כ-"ביצוע בקירוב" של ההוראה המקורית בצוואה.

אמנם, במרבית המקרים בהם נעשה שימוש בדוקטרינת ה-"ביצוע בקירוב" התייחס הדבר לשינוי במטרה לשמה ישמשו הנכסים שהמצווה הורה על הנחלתם, אולם אין כל מניעה, כך קובע הנשיא, להרחיב את דוקטרינת הביצוע בקירוב אף לעניין זה.

לפיכך, בעניין הנדון הורה בית-המשפט כי שימוש בכספים המצויים בסניף אליו הועברו הכספים - הוא "ביצוע בקירוב" של הוראה בצוואה לעניין שימוש בכספים אשר צויינו בצוואה כמצויים בסניף ממנו הועברו הכספים.

תורת 'הסרת האבסורד'

על-פי המשפט המקובל רשאי השופט/פרשן לתקן את לשונו של טקסט נורמטיבי (חוק, חוזה, צוואה) כדי להסיר אבסורד אשר נפל בו. פעולה כזו נתפשת במשפט כפעילות פרשנית.

על-פי עיקרון זה שינה בית-המשפט לענייני משפחה בעניין אברהם (כב' השופטת סיון) את שמו של היורש על-פי צוואה אשר שינה את מינו - מנאג'י לנדיה. על-פי דוקטרינת הביצוע בקירוב הורה בית-המשפט על חלוקת הנכס באופן שהבן קיבל חלק קטן מהנכס.

צוואה הניתנת לפירושים שונים

הוראת סעיף 54(ב) מהווה הנחיית ברירה לבית-המשפט לפרש את הצוואה, באופן שכאשר עומדות בפניו מספר אפשרויות לפירוש האמור בצוואה - יש להעדיף את הפירוש המקיים אותה על-פני הפירוש המביא לבטלות הצוואה.

כל הוראתו של סעיף זה הינה העדפת פירוש מקיים, ואין בה בכדי להפוך מסמך לצוואה, כאשר אינו כזה.

"עניינו של סעיף זה הוא פירוש הצוואה, ואילו השאלה שלפנינו היא אם פתקים אלה (ובמקרה שלפנינו אם מסמך זה) מהווים צוואה אם לאו."

העדר מסוימות והעדפת פירוש מקיים

בעניין חנוכה נדונה צוואה בעל-פה אשר ממנה לא עלה ברורות אם המנוחה התכוונה לקבוע את המערערת לבדה כיורשת, או גם את בני משפחתה (מי מהם?) כיורשים נוספים, וגם לא ברור אם המנוחה התכוונה בדבריה לצוות את דירתה בלבד או את כל רכושה. בדעת רוב (כב' הנשיא ברק וכב' השופט א' א' לוי) נקבע כי התמונה המצטיירת היא שהדברים לא היו מוחלטים וגמורים, וכי מתעורר ספק ממשי בדבר גמירת-דעתה ורצונה של המנוחה לצוות את רכושה או חלק ממנו למערערת.

בדעת מיעוט (כב' השופט טירקל) נאמר, כי בדבריה של המנוחה אמנם לא היה זיהוי ברור של הנהנים - האם רק המערערת או גם בני משפחתה - וגם שיעור המנה שבקשה להוריש לא היה מסויים דיו; האם רק דירתה, או כל רכושה. אולם, אין ללמוד מכך שהמנוחה לא גמרה בדעתה לצוות. מדבריהם של העדים עולה כי הציווי של המנוחה לטובת המערערת היה בגדר ברי ורק הציווי לטובת משפחתה היה בגדר שמא. כך גם לגבי שיעור המנה שביקשה להוריש: הורשת הדירה היתה בגדר ברי ורק הורשת יתרת הרכוש היתה בגדר שמא. במילים אחרות, הוכח כי מינימום מסויים בצוואה - זיהוי הנהנית ושיעור המנה - אינו מוטל בספק והוא בגדר "ברי". היורשים והרכוש שמחוץ לגדר זה, אלה שהם בגדר שמא, מוטלים בספק, אולם אין בספק זה כדי לקעקע את הוודאי. הספקות שהועלו טפלים לעיקר ואין לבטל את העיקר מפני הטפל.

דומה שיפה לכך הוראת סעיף 54(ב) לחוק הירושה, לפיה "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על הפירוש שלפיו היא בטלה".

נאמר, לעניין כריתת חוזה, כי היסודות של גמירת-הדעת והמסויימות הם נפרדים, אם כי הם עשויים לאצול זה על זה. במצבים מסויימים עלול העדר המסויימות לשמש ראיה להעדר גמירת-דעת אך אין זה בהכרח כך. הכלל הוא שהעדר מסויימות אינו משמש עילה לצד לחוזה להשתחרר מחיוב שנטל על עצמו מתוך גמירת-דעת, אם ניתן לתת לחיוב פירוש נאות המאפשר לקיימו. עשיית צוואה היא, אמנם, פעולה משפטית חד-צדדית, אולם, כמו לגבי חוזה, גם לגביה ניתן לקבוע שהיתה גמירת-דעת של המצווה, אפילו לא הוגדר היסוד של המסויימות די צורכו. אם היתה גמירת-דעת של המצווה ואם היתה מידת המסויימות שבצוואה מספקת לשם ביצועה, יש לקיים את הצוואה. מטעם זה אין לראות בצוואה הנדונה "צוואה סתומה" כהגדרתה בסעיף 33 לחוק.

מספר פירושים שכולם מקיימים

כאשר ניתן לפרש את הוראת הצוואה במספר פירושים, וכולם מקיימים אותה - אם כי כל אחד בדרך משלו, וכולם סבירים במידה שווה - ההוראה נשוא הפירושים הנ"ל בטלה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 33 לחוק.

הוא הדין כאשר אף אחד מהפירושים אינו סביר.

יש לזכור כי המגמה העיקרית בענייני צוואות היא קיום הצוואה, קיום רצון המצווה.

"שהרי עיקר העיקרים הוא במגמה לקיים את הרצון הכן והאמיתי של המצווה...".

אומד-הדעת בצוואה חלקית

כאשר עורך אדם צוואה ומציין בה כי בכוונתו להוסיף לצוואה נספח נוסף, אשר ישלים צוואה זו - ובפועל נספח זה לא הוסף - אין בכך, בהכרח, בכדי להוות תנאי מתלה, אשר בהעדרו חסרה הצוואה כל תוקף. הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

ב-ע"א 449/88 נדון מקרה בו כתב אדם צוואה, וציין בה כי בכוונתו להוסיף לה נספח המורה כיצד יחולק רכוש מסויים שצויין בצוואה.

נפסק, כי אין לתלות את קיומה של הצוואה כולה בשאלה אם נכתב הנספח אם לאו, זאת מאחר ובכל מקרה הנספח לא התייחס לכל האמור בצוואה, אלא לחלק מהנכסים הכלולים בה, בלבד.

הבדיקה היא - האם המנוח החשיב את הנספח עד כדי שלא היה מסכים לחתום על הצוואה ללא הנספח. כאשר התשובה לשאלה זו שלילית - יש לקיים את סעיפי הצוואה שאין לנספח השלכה לגביהם.

צוואה ישנה, שסביר שהמצווה שכח מקיומה

בעניין בורשטיין נדונה תוקפה של צוואה שערך המנוח שנים רבות בטרם פטירתו.

על-פי העדויות שהובאו בפני בית-המשפט - הובהר ברורות כי הצוואה נערכה סמוך לגירושי המצווה, ובמטרה ברורה להגן על רכושו מפני מי שנהפכה לגרושתו. עוד הוברר, כי באותו מועד בן המנוח היה קטין ביותר, וזו הסיבה שהמנוח ציין בצוואתו את אחיו, כיורשו. במהלך השנים הרבות שחלפו מאותו מועד ועד לפטירתו - היה בנו (שהיה אף יורשו היחיד על-פי דין), האדם הקרוב ביותר למנוח, ומי שהמנוח הועיד לו, בדעתו, את כל עזבונו. השופט שטרוזמן, אשר בפניו נדון מקרה זה - הגיע למסקנה כי אין עוד לצוואת המנוח תוקף. את מסקנתו ביסס על בחינת אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא עולה מהנסיבות.

על בסיס בחינה זו, קבע בית-המשפט, כי לו נשאל המנוח במעמד עריכת הצוואה על רצונו בקיומה אף במועד מאוחר, מועד בו בנו כבר יהיה בגיר - סביר כי היה משיב בשלילה לשאלה זו.

בית-המשפט גייס אף את עיקרון תום-הלב בקיום חיוב הנובע מחוזה (סעיף 39 וסעיף 61 לחוק החוזים, חלק כללי).

השופט גולדברג, אשר בפניו נדון הערעור על החלטה זו - ביטל פרשנות זו, באשר אין היא עולה עם לשונה הברורה של הצוואה.

לשונה המפורשת של הוראת סעיף 54(א) לחוק, המחייבת לפרש את אומד-דעתו של המצווה "מתוך הצוואה" הינה ברורה, ואינה מותירה מקום לספקות. לפיכך, כאשר ציין המנוח בצוואתו כיצד יחולק עזבונו ביום מותו - הוראה ברורה וחד-משמעית - אין עוד מקום לבחינת נסיבות חיצוניות - הגם שעומדות הן בסתירה מוחלטת לאמור מפורשות בצוואה.

אציין, כי בנסיבות מקרה זה, הגיע בית-המשפט לתוצאה זהה לזו של בית-המשפט קמא, בדרך של פרשנות הוראת סעיף 49 לחוק, פרשנות שהביאה לנפילת העזבון כולו בחלקו של הבן.

נראה, כי מציאת הפתרון האחר במקרה זה, פתרון שהוביל לאותה תוצאה צודקת, פטר את בית-המשפט מבחינת פרשנות מרחיבה להוראת סעיף 54(א) לחוק, בכל הנוגע לביטוי "מתוך הצוואה".

ומה במקרה בו ציין המנוח בצוואתו, כאמור במקרה הנדון, שבמותו ירש פלוני - אולם מסביר הוא בצוואתו את מטרת הציווי - מטרה ממנה ניתן ללמוד ברורות כי קיום הצוואה על-פי לשונה אינה עולה עוד, לחלוטין, עם רצון המצווה?

לפיכך, נראה לי כי המדיניות השלטת, לפיה אין זה תפקידו של בית-המשפט "לכתוב" צוואות מתוך כוונה ליתן ביטוי לרצון משוער של נפטר - יכולה לדור בכפיפה אחת עם פרשנות מורחבת של רצון המנוח כפי שהוא משתמע "מתוך הצוואה". זאת, כאשר ביטוי "מתוך", סובל, במקרים ברורים העולים משאר הוראות הצוואה, פרשנות מרחיבה כאמור.

לשון הצוואה

לשון הצוואה יכול שתהיה בכל לשון, ובלבד שאין ספק שמדובר בצוואה.

ב-ע"א 70/88 נדון מקרה בו נקט המצווה בלשון "אני מצהיר".

נפסק, כי למקרא המסמך, שאף כותרתו מעידה על כוונת חותמיו - לא יכול להיות ספק, שעניין לנו בצוואה.

הדרך שבה נקטו המנוחים לבטא את רצונם על-ידי הצהרה, אינה משנה ולא כלום, וזאת בהתאם לסעיף 54(ג) לחוק.

"סעיף 54(ג) מורה, כי לשון הצוואה אינה צריכה להיות לשון מסויימת דווקא, אלא יכולה הצוואה להיות בכל לשון שהיא, ובלבד שמתקיים בה התנאי היסודי וההכרחי בכל צוואה, והוא, שהלשון מצביעה על כוונתו של המצווה לתת או להעניק בצורה מחייבת ואמיתית... היינו לשון שיש בה משום - 'הבעה רצינית של רצונו האמיתי והמוחלט של המוריש..."

"אני מצהיר"

כאמור, נקיטת לשון "אני מצהיר", כאשר ברור שמדובר בצוואה - מהווה לשון תקפה וכשרה לשימוש.

"מייעץ", "מציע"

נקיטה בלשון "אני מייעץ" או "מציע" אינה מראה על רצון מוחלט ואינה מלמדת על גמירות-דעתו של הנוקט לשון זו. לפיכך, כאשר נוקט המצווה לשון זו - לא יראו בנאמר משום צוואה תקפה.

"הבטחה והתחייבות"

"השימוש בתיבות "הבטחה והתחייבות" אינו שולל, לכאורה, את הכוונה לצוות... יתכן איפוא לראות במילים "התחייבות והבטחה", משום "לשון אחרת" במובן סעיף 54(ג) הנ"ל."

לשון בקשה

"ברור שתהא הלשון שנוקט בה המצווה כאשר תהא, חייבת היא להצביע על כוונתו לתת או להעניק בצורה מחייבת, ולא בלשון בקשה גרידא."

במקרה זה ננקטה לשון - "הנני פונה לאשתי בבקשה לתת מתוך עזבוני".

בדיקת לשון הצוואה - רק לאחר שברור שזו צוואה

גם אם יונח שצוואה יכולה להיכתב בלשון מתנה, מחילה, הודאה או התחייבות - אין בכך כדי להפוך מסמך לצוואה.

כאשר לא נאמר במסמך ולא נרמז בו שמדובר בצוואה, ולא נרמז שעורך המסמך התכוון לראות בו משום צוואתו בדבר גורל רכושו לאחר מותו - אין בסעיף 54(ג), בדבר לשון הצוואה, בכדי להושיע ולהפוך המסמך לצוואה.

סעיף זה, המתיר שימוש בכל לשון:

"יפה הוא למסמך, שנראה על-פניו שהוא צוואה, והשאלה אינה אלא, אם הלשון שהשתמש בה המצווה לשון טובה ומועילה היא; אך אין לסעיף זה כל עניין למסמך, שהפגם שבו אינו בלשון זו או אחרת שהשתמשו בה אלא בכך שאין הוא מהווה צוואה כל עיקר."

 

כותרת המסמך - "מסמך והתחייבות"

כאשר המסמך נושא כותרת "מסמך והתחייבות" והוא הכיל הוראה - "אני מתחייב לבצע כל פעולה כדי שמסמך זה תהיה לו הצורה החוקית והנכונה" - אין לראות במסמך שכזה משום צוואה.

ע"א 493/83, - במקרה זה המסמך לא קויים כצוואה אף מהטעם, שלו היה מוכר כצוואה - לא היה מקויים לאור הפגמים שנפלו בו.

אזכור צוואה פגומה בצוואה תקפה – היהפך לחלק מהצוואה

השאלה הנדונה היא, האם אזכורה של צוואה החסרה חתימה או עדים וכו', במסגרת צוואה מאוחרת יותר אשר נעשתה כדין - מכשירה את הצוואה הפגומה המאוזכרת בה. במוסד הצוואות האנגלי, ה- INCORPORATION OF DOCUMENTS - מוריש שחתם על צוואה בפני עדים כפי שדרוש בחתימה על צוואה, ובאותה צוואה הזכיר מסמך אחר הנמצא כבר בעולם - הרי יש לראות אותו מסמך כחלק מצוואתו. העיקר הוא, אם אפשר לברר לאיזה מסמך התייחס המוריש בצוואתו.

אם המסמך המוזכר הוא מסמך הנכלל בגדר צוואה, ואם חסר תוקף בצוואה מפאת העובדה שלא נחתם כראוי - הרי על-ידי איזכורו בצוואה המאוחרת, רואים מסמך זה, הבלתי-תקף לכשעצמו, כאילו חתימת המצווה והעדים על הצוואה המאוחרת נסובה גם עליו.

ב-ע"א 127/87 נדון מקרה כאמור, ובית-המשפט השאיר שאלת אימוץ מוסד אנגלי זה במשפטנו - ללא הכרעה. במקרה זה הסתפק בית-המשפט בקביעה כי תנאי לקיומו של כלל זה הוא, שהמסמך המאוזכר בצוואה, ניתן לזיהוי ודאי.

מאחר שבמקרה הנדון תנאי זה לא קיים - הושארה שאלת אימוצו של מוסד זה ללא הכרעה, כאמור.

בעניין אדם, נדון מקרה בו ערכה מנוחה צוואה בעודה פסולת-דין, ואיזכרה צוואה זו במסמך המתיימר להיות צוואה, שנערך מאוחר יותר, לאחר שבוטלה הכרזתה כפסולת-דין.

בית-המשפט המחוזי דחה את יישום הכלל הנקוט במשפט האנגלי, וזאת מהטעם שאין במסמך השני זיהוי ודאי של המסמך הראשון, וכן אין המסמך השני בגדר צוואה.

בית-המשפט הביע ספק אם כלל יש חלות לכלל אנגלי זה, לאור הוראת סעיף 170 לחוק, הקובע את עצמאות החוק.

כב' הנשיא שמגר אישר קביעה זו, אולם הסתפק בקביעה כי ההפניה במסמך השני איננה מדוייקת וחסרה כל מסויימות, ולכן לא ניתן ליתן לה נפקות כלשהי.

ערעור

ערעור על החלטה שנתנה במסגרת סעיף 54 לחוק, אינה מסוג ההחלטות אשר הערעור עליהן הוא בזכות. אין הן מנויות ברישא לסעיף 152 לחוק, ומכאן שיש צורך בנטילת רשות לשם הגשת ערעור.

במסגרת ערעור על בקשה למתן הוראות למנהל עזבון, כמו בערעור על כל הליך אחר במסגרת חוק זה, הבדיקה האם הערעור הינו על הוראת סעיף 54 לחוק, ואזי הינו ברשות בלבד - היא על-פי מהות ההחלטה ומהות השאלה שבמחלוקת, עליה מערערים.

רשות ערעור - מתי תינתן

כאשר השאלה המרכזית המתעוררת היא שאלת פרשנותה של צוואה, ובמסגרת זו גם מתעוררת שאלת ההיזקקות לראיות החיצוניות לצוואה לצורך מלאכת הפירוש - יש מקום לתת רשות ערעור, ומקרה זה מצדיק עיון נוסף על-ידי ערכאת ערעור.

ביטויים בצוואה – כיצד פורשו בפסיקה

* "כל רכושי" - ב-ע"א 756/87 ניתן לביטוי זה פירוש מרחיב, למרות שמהקשר מילות ההוראה לא עולה באופן ברור כוונה זו.

 

* "יהיה בארץ בעת פטירתי" - ביטוי זה פורש כפשוטו וכמשמעותו המילולית, ואינו כולל הגעה בסמוך לאחר המוות.

 

כך, בעניין האפוטרופוס הכללי נ' מ.פ., פירש בית-המשפט תנאי דומה בצוואת המנוח באופן מילולי, כפי שהובן מן הטקסט ומעדויות.

 

במקרה הנדון, המנוח נישא לאשתו בקפריסין, אולם לא הצליח להעלותה ארצה מטעמים בירוקרטיים שונים.

 

לאחר נישואיו, ערך המנוח צוואה וכלל בה תנאי, לפיו כל יתר רכושו יהיה לאשתו ל', בתנאי שבעת פטירתו, אשתו תחיה ותתגורר עמו דרך קבע ותסעד אותו עד יומו האחרון. אם לא יתקיים תנאי זה, אזי כל מה שציווה לה יועבר להקמת קרן על-שם המנוח, אשר תנוהל על-ידי עו"ד בר מוחא, כפי שימצא לנכון.

 

אשתו של המנוח, ל', טענה כי לא שהתה בארץ בתקופה הרלוונטית מטעמים פרוצדוראליים, אשר מנעו את כניסתה ארצה. לגישתה, כוונת המצווה בתנאי הייתה, כי אם וכאשר תגיע ארצה, ואז לא תרצה לחיות איתו, יתקיים התנאי האמור בסעיף, ולא במקרה שיימנע ממנה לעלות ארצה, כפי שקרה בפועל.

 

בית-המשפט קבע, כי אין מנוס מהמסקנה כי ל' אינה יכולה לרשת על-פי הצוואה, וזאת מן הטעם הפשוט שהיא לא נכחה בארץ מיום הנישואין ועד ליום מותו של המנוח. על-כן לא מתקיים האמור ברישא לסעיף 4 לצוואה, לאמור כי ל' תירש את יתרת העיזבון רק בתנאי שבעת פטירתו של המנוח, היא גרה עמו דרך קבע, וסעדה אותו עד יומו האחרון.

בית-המשפט פסק כי, אין כל מקום לפרשנותלפיה הכוונה הייתה למצב שבו ל' לא תחיה עם המצווה מרצונה, להבדיל ממצב שבו הפירוד נכפה עליה, שכן לפרשנות זו אין כל סימוכין בצוואה עצמה או בעדויות שנשמעו.

* "רק בהגיעו לישראל" - ב-ע"א 3825/90 נדון מקרה בו מנוחה הותירה צוואה בה ציוותה את כל נכסיה לאחיה, אשר שהה ברוסיה, אם יגיע לארץ תוך 10 שנים ו"רק בהגיעו לישראל".

נקבע, כי אומד-דעת המנוחה במקרה זה הינו כל הגעה, גם ביקור בארץ בתוך תקופת 10 השנים, ולא רק הגעת קבע לארץ.

* "רכוש שיש לי היום או שיהיה לי" - מלמד על כוונתו של המצווה לא לפצל את רכושו, אלא להורישו כפי שיהיה בעת מותו, לזוכה.

* "כל בני" - ביטוי זה התפרש כמתייחס לכל יוצאי חלציו של המצווה, בנים ובנות כאחד, ולא לבנים בלבד. פרשנות זו ניתנה על-סמך הסתייעות במשמעות שיש לביטוי "בלשון רגילה של בני האדם", ובנסיבותיו של המקרה כמבטאות את אומד-דעתו של המצווה.

* "דירה" - "בית" - ביטויים אלה נדונו ב-ע"א 400/89.

* "שווה כסף" - הוראה בצוואה המעניקה לזוכה את "כל הכסף ו/או שווה כסף" שיש או יהיה לה, מעידה על כוונת המצווה שלא לפצל את רכושה ולהעניקו במלואו לזוכה, לרבות נכסי מקרקעין.

* "הכספים יישארו עבורי בארץ" - נקבע כי ביטוי זה אינו מצביע באופן חד-משמעי על כוונה לצוות דווקא, אלא מתיישב אף עם האפשרות הפרשנית בדבר התחייבות לתת מתנה.

* "הבטחה והתחייבות" - נקבע כי ביטוי זה אינו שולל את הכוונה לצוות.

בפירוש הביטוי "כספים בבנקים", הכוונה בלשון בני אדם לכל מצורת השקעה של כסף בבנק, המקנה למשקיע יכולת משיכה של כספים אלה עם הודעה/רכישה, ולא רק "מזומנים".

"כספים מזומנים בבנקים" - לפי הפסיקה, כסף מזומן בחשבון הבנק הוא אכן כסף נזיל הניתן לשימוש מיידי, אך לא רק. יש להתייחס גם לפיקדונות, תוכניות חסכון ולקופות הגמל כאל כסף נזיל הניתן למימוש מיידי בכפוף להודעה, להבדיל מני"ע אליהם יש להתייחס כאל "נכס", שכן אין מדובר בכסף העומד לרשות בעל הנייר מייד כאשר הוא דורש אותו, אלא שיש להמירו תחילה בכסף, בכפוף לכך שיהא מי שמעוניין לרכוש אותו. יחד עם זאת, הוספת המילה "במזומנים" למילה "כספים", אינה משנה, שכן קיימת פסיקה המפרשת את המילה "במזומן" ככוללת אפילו ני"ע.

"תגור עמי בתקופה שלפני פטירתי" - בעניין עזבון המנוח א.ר. דן בית-המשפט בפרשנות מילות המנוח בצוואה - "תגור עמי בתקופה שלפני פטירתי". השאלה שנשאלה היא, האם התכוון המנוח למגורים פיזית עם הנתבעת, גרידא, או שמא התכוון לחיים משותפים כבני זוג? האם במילותיו "בתקופה שלפני פטירתי" התכוון המנוח לימיו האחרונים ממש, או לפחת מכך ?

לאחר בחינת הטקסט הלשוני של הצוואה, יחד עם הנסיבות החיצוניות, כפי שנפרשו בעדויות ובמסכת הראיות, בית-המשפט הגיע למסקנה, כי המנוח לא התכוון בביטוי "תגור עמי" למגורים משותפים שלו ושל הנתבעת, כבני זוג, אלא למשמעות הצרה של הביטוי - מגורים באופן בו גרה הנתבעת עם המנוח עד פטירתו. באשר לביטוי "בתקופה שלפני פטירתי", נפסק, כי יש לפרשו מדברי המנוח הנ"ל, ומאחר שחזקה היא, כי מנוח בצוואתו אינו משחית מילותיו לריק, עולה כוונתו, כי הנתבעת תתגורר עימו הלכה לעמשה בימיו האחרונים, למעט, אם ישהה במוסד סיעודי או בבית חולים.

בעניין פלונית ערכה המנוחה צוואה לטובת בנותיו של מי שהוגדר על ידי המנוח כ"ידוע בציבור" שלה. עיקר הדיון נסב סביס הוראת המנוחה בצוואתה: "תוקפה של צוואתי זו מותנה בכך שאביהם של הזוכות עפ"י צוואה זו ו/או הזוכות הנ"ל או מי מהן, לא יפנו אותי מהדירה בה הנני מתגוררת כיום, במשך כל ימי חיי". באותו מקרה, לא הייתה מחלוקת כי המנוחה לא סיימה את חייה בדירה האמורה בצוואה, אלא אושפזה כשלוש שנים לפני פטירתה במוסדות שונים. השאלה הייתה האם אשפוזה של המנוחה היה מחויב המציאות, כטענת התובעות, או שמא באשפוז הנזכר-לעיל היה משום הפרשת התנאי האמור בצוואה, הגורר אחריו ביטול תוקפה של הצוואה ומתן צו יורשה כטענת הנתבע, שהוא יורש על פי דין.

בית-המשפט קבע כי מתוקף תפקידו כפרשן הצוואה, עליו בראש ובראשונה לפרש את הצוואה פירוש המקיים אותה (ראה סעיף 54(ב) לחוק הירושה). מעבר לכך, באם נמצא חסר בצוואה, כגון, אם לא צפתה המנוחה אפשרות שבה היא תיזקק לטיפול מחוץ לדירה, על בית-המשפט להשלים אתהחסר על פי רצונה ההיפותטי של המנוחה.

במקרה הנדון, על יסוד הנסיבות שנפרשו בפני בית-המשפט, הונח כי המנוחה התכוונה בצוואה כי אל לתובעות לפנותה מהדירה בעת שגרה, בשרירות לב, ללא סיבה מוצדקת ושלא לצורך. המנוחה לא התכוונה כי צוואתה לא תהיה בתוקף במקרה שבו, מחוסר ברירה, תיאלצנה התובעות לאשפזה במוסדות המתאימים לצורך שמירה על בריאותה.

באותו מקרה העדויות וחוות הדעת הרפואיות הובילו למסקנה כי בעת שהועברה המנוחה לבית האבות, היה הדבר הכרחי לצורך שמירה על בריאותה של המנוחה, ועל כן נקבע כי לא הופר התנאי האמור בצוואה.

"טיפול רפואי חריג" - ביטוי זה נדון בעניין פלונית נ' י.ש. - מנהל העיזבון הזמני ואח'. באותו מקרה כתב האב המנוח בצוואתו האחרונה, בין היתר, כי המבקשת תהיה זכאית למשוך כספים שינוהלו על-ידי קרן נאמנותמדי חודש בחודשו, וכי היא תהא רשאית להוציא סכומים בשיעור העולה על המשיכה החודשית - "אם תעורר אצלה צורך בטיפול רפואי חריג". בנסיבות כאלו, יהיה על המבקשת להציג למנהל קרן הנאמנות אישור רפואי הולם, חשבון מפורט והערכת מחיר. התשלום המוגדל ישולם לרופא ולמוסד המטפל וכדומה.

בית-המשפט דן, בין היתר, בשאלה - מהו אותוג דר של "טיפול רפואי חריג".

נקבע, כי מאחר שהאב חפץ לדאוג לרווחת המבקשת ובכלל זה לדאוג לצרכיה הרפואיים, יש לפרש ביטוי זה במובנו הרחב, לא התקבלה טענת המשיבים, אחי המבקשת, בדבר החשש כי המבקשת תיפול עליהם למעמסה אם תתכלה הקרן. נאמר, כי מצופה היה מהמשיבים שינקטו גם הם בפרשנות רחבה ביותר להוראות הצוואה, וייתכן שאף היה מקום כי המשיבים לא י דבקו במילים הכתובות - הכל מתוך דאגה שהביעו ביחס לאחותם, המבקשת, אם אכן כנים דבריהם.

בית-המשפט ציין, כי כאשר בוחנים מסמך זה או אחר, יש לבחון את אומד דעת הצדדים ובמקרה זה את אומד דעת המצווה, בהתאם לפרשנות תכלילית ולאו דווקרא בהתאם לפירוש מילולי של הוראות הצוואה בלבד.

במקרה הנדון נקבע, כי פרשנות זו מחייבת את המסקנה, כי יש לפרש את הוראות הצוואה ביחס לנושא הטיפולים הרפואיים באופן הרחב ביותר. לא התקבלה הפרשנות המשיבים, לפיה הוצאה רפואית חריגה עניינה רק הוצאה רפואית שאינה מכוסה בגדר חוק ביטוח בריאות ממלכתי. נאמר, כי זו אינה פרשנות ראויה, ומעבר לכך, אם לכך התכוון האב המנוח - מדוע לא ציין זאת במפורש בצוואותיו.

באשר לשאלה מה נכלל בגדר "טיפול רפואי חריג", נפסק, כי קשה לתחום אחד לאחד, כל מקרה ומקרה. אולם כהנחיה כללית, ניתן לקבוע על דרך השלילה, כי טיפול רפואי שגרתי, כגון מחלות "רגילות" שניתן להן טיפול על-ידי רופא משפחה, לא ייכלל בגדר טיפול רפואי חריג. כך גם לא ייכלל באמור טיפול שאינו בגדר טיפול רפואי, כגון ויטמינים או חברות במועדון ספורט ובריאות. מנגד, על דרך החיוב, ייכללו באמור טיפולי שיניים, לרבות השתלות, טיפול אצל רופאים מומחים ובהתאם להוראותיהם, וכל התערבות כירורגית ניתוחית מכל סוג שהוא. כל האמור משהוכח הצורך בטיפולים שכאלה באמצעות אישור רפואי ויישום הוראות הצואה, בדבר אופן העברת הכספים ישירות לגורם המטפל.

בית-המשפט הבהיר, כי לא מדובר ב"חסד" כלפי המבקשת או בתשלום לפנים משורת הדין. מדובר בהגשמת רצון המנוח, כפי שבא לידי ביטוי על פניו בצוואות, ובכספים שהמבקשת זכאית להם. מנגד, הובהר, כי המנוח לא ציווה כי המבקשת תקבל מימון מהקרן לכל הוצאה רפואית שהיא, אלא אך ורק להוצאות רפואיות חריגות, אמנם במובן הרחב ביותר, אך עדיין, כפוף לאותם אלמנטים יסודיים שפורטו לעיל.

בעניין א.נ. התמודד בית-המשפט עם טענה לפיה למרות שאלמנת המנוח זוכה על-פי צוואה בכל עזבונו, הרי שלא לכך התכוון המנוח. בין היתר, השליכו המתנגדים לצוואה את יהבם על כך שהמנוח ציין בצוואתו שהצוואה נערכה גם על פי החוק היהודי.

לטענת המתנגדים לקיום הצוואה, על-פי הדין העברי האלמנה אינה זוכה בירושה בחלק מהעיזבון אלא זוכה לפירעון הכתובה, למזונות ולמדור ואילו הבן הבכור יורש פי שניים. לעומת זאת, בצוואה שלפנינו הדיר המנוח את בנו מירושתו ועיזבונו. לגישתם, לא בכדי ציין המנוח כי הצוואה נערכה על-פי "הדין היהודי" ומכאן יש לפרשה בהתאם לדין זה וכללי הירושה על-פיו.

בית-המשפט דחה טענה זו בשל מספר טעמים:

ראשית - קבלת הטענה תחייב ביטול הצוואה כולה, ולמצער ביטול ההוראה המרכזית שבה, לפיה ביקש כל אחד מהמצווים (המנוח אשתו בצוואות הדדיות) להנחיל את עזבונו בשלמות לבן-הזוג שנותר בחיים, ביטול שכמוהו כנטילת רוחה ונשמתה של הצוואה.

לפיכך, גם אם הצוואה אינה מתיישבת עם הדין העברי, הרי שבמקרה זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הצוואה והוראותיה העיקריות על-פי אותה פרשנות המביאה לביטולה.

שנית - אף שיש השוללים את תוקפה של צוואה בהתאם לדין העברי בשל פגמים שונים דוגמת נישול ילד בכור מהנחלה, הרי שיש הסוברים כי אין זו ההשקפה הרווחה.

שלישית - על-פי הדין העברי יכול אדם לתת מתנות מנכסיו לאחרים, גם למקרה של פטירה ורואים בצוואה לפי מהותה כמתנה.

קיומה של הוראת הענקה בצוואה

הצוואה חייבת לכלול הוראת הענקה בין מפורשת ובין משתמעת. צוואה, המדירה את כל היורשים על-פי דין, איננה תקפה, שכן אין היא מלמדת על הענקה (ולו במשתמע). אולם צוואה, המדירה רק יורש אחד או יורשים אחדים על-פי דין, תהיה תקפה. צוואה כזו פועלת לטובתם של היורשים האחרים על-פי דין, ורואים אותה כמתנה מכללא הניתנת להם.

היא תקפה כי קיים בה יסוד של הענקה.

צוואה שהיא "הצהרה בלתי-חוזרת"

בעניין חלבני לא קיבל השופט את הטיעון, לפיו מסמך הנושא כותרת "הצהרה בלתי-חוזרת", במהותו אינו יכול להיות צוואה. הוא קובע, תוך שהוא מסתמך על סעיף 54(ג) כי אין במילים כדי לפגום במהותו של המסמך. כל לשון שבה יבחר אדם להשתמש, כדי להביא את רצונו באשר למה שיש לעשות ברכושו לאחר פטירתו, כשרה לצורך עשיית צוואה.

השופט מציין כי לו היה מדובר במצב שבו היתה מוגשת, לצורך קיום, צוואה מאוחרת יותר, והיתה באה מפיו של צד מעוניין טענה כי אין לקיים את הצוואה המאוחרת בשל כך שהמנוחה התחייבה ב"הצהרה בלתי-חוזרת" לצוות את רכושה לפלוני, כי אז היה מתקבל הטיעון הנ"ל. בנסיבות שכאלו יש לומר כי הכלל הוא שהמצווה אדון לרכושו עד ליום פטירתו, והוא יכול לשנות את צוואתו ולשוב ולשנותה כל אימת שיחפוץ.

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.