צוואה לטובת מי שנטל חלק בעריכתה

35. צוואה לטובת מי שנטל חלק בעריכתה
הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה.

פרשנות הסעיף – דווקנית ובדרך הצמצום

יש לתת לסעיף פירוש דווקני ולפסול רק הוראה המזכה במישרין את מי שלקח חלק בעריכת הצוואה או את בן זוגו של מי שלקח חלק כאמור.

אין להרחיב את תחולת הסעיף למי שנהנה בעקיפין מהצוואה ולמי שהוראותיה מזכות את בני-משפחתו האחרים, פרט לבן-זוגו.

"החוק אינו נותן לאנשים אלה אפשרות לנקות עצמם מחשד או חשש זה; ושום עדות, אף המהימנה ביותר של בית-המשפט המוכיחה שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה להכשיר את ההוראה. על-כן מן הצדק לתת לסעיף 35 פירוש דווקני."

בשל תוצאתו הקשה של סעיף זה, יש לפרשו על דרך הצמצום.

תוצאתו קשה, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה מקום שהנסיבות מעידות על-כך, כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, הוא לא השפיע השפעה שלא כדין על המצווה. מכאן הגישה כי יש לפרש הוראה זו על דרך הצמצום.

"אין הסעיף דורש הוכחתה של השפעה זו... מכאן המגמה השיפוטית לפרש סעיף זה באופן דווקני ומצמצם."

הוראת הסעיף קובעת חזקה חלוטה, על-סמך מבחן אובייקטיבי, לקיומה של השפעה לא הוגנת. לפיכך, אפילו יוכיח הזוכה שהשתתף בעשיית הצוואה כי הוא לא השפיע על המצווה באופן לא הוגן - לא יהיה בכך כדי להועיל לו.

עם זאת ניכרת גם מגמה שונה, המבקשת להרחיב במעט את המסגרת הפרשנית ולא לקבוע בה מסמרות. כך נקבע בעניין בנדל כי הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" הננו ביטוי גמיש המתמלא תוכן על-פי הנסיבות הפרטיקולריות של כל מקרה ומקרה ואיננו סובל מסמרות קבועים.

הפרשנות הדווקנית מאפיינת את התייחסות הפסיקה לשתי עילות הפסלות הראשונות שבסעיף 35, ואילו הפרשנות הגמישה יותר מאפיינת את עילת הפסלות השלישית, ה-"שיורית". "בפועל בוחנת הפרשנות הגמישה את הנסיבות הנוגעות לעילה זו לאור מידת המעורבות בהכנת הצוואה ולאור חומרתה".

על-אף שיש ליתן לסעיף פירוש דווקני אין לצמצם את תחולתו עד להוצאת מצבים שהחוק דן בהם, שהרי מגמת פניו היא מניעת היווצרותם. ביסוד הוראת הסעיף עומד החשש - שאינו ניתן להפרכה - כי הזוכים על-פי הצוואה, הנוטלים חלק בעריכתה, משפיעים שלא כדין על המנוח.

כדי לדייק יש לומר, כי בעצם התפתחו שתי גישות, ואולי אפשר לראותן כשתי משמרות "דוריות" בבית-המשפט, זו שנטתה לצמצום וזו שהרחיבה קמעא. יתכן שניתן לייחסזאת למגמות הכלליות בתחום הפרי בפסיקת בית-המשפט, כפי שהתפתחו לאורך העשורים האחרונים. עם זאת, מאפיינת פרשנות הדווקנית את התייחסות הפסיקה לשתי עילות הפסלות שבסעיף 35, ואילו הפרשנות הגמישה יותר מאפיינת את עילת הפסלות השלישית, ה-"שיורית". אכן, יהיהו מקרים בהם לקיחת החלק בעשייתה של צוואה ברורה על פניה; אלה המקרים הקלים לבירור. אך מקרםי לא מעטים אינם כאלה.

בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מה כלשעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה בהיבצם יחד ב-"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים.

הוכחת השפעה בלתי-הוגנת לצורך קיומו של הסעיף

סעיף 35 אינו דורש הוכחת השפעה בלתי-הוגנת, אלא מניח ללא כל אפשרות ערעור כי היתה השפעה בלתי-הוגנת.

לעיתים עשוי המעבר מהשפעה בלתי-הוגנת (שאינה מביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) לנטילת חלק בעריכת הצוואה (המביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה), להיות דק ועדין; אך ממילא בהתקיים עילות הבטלות המנויות בסעיף 35, אין כל נפקות לשאלה אם הוכח קיומה של השפעה שלא עדין על המצווה. יש לבחון את בטלותו של סעיף 35 לחוק ללא קשר לשאלה עם היתה השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה אם לאו, אלא לאור המבחן אם מידת האינטסיביות של מעורבות הנהנה בעניין עריכת הצוואה וחומרתה הם כאלו המכניסים את העניןי הספציפי בגדר הסעיף.

בתי-המשפט פירשו תמיד פירוש צר ודווקני את המושג "נטילת חלק בעריכת הצוואה". כך, למשל, נפסק, כי שיחות בענין הצוואה בטרם נכתבה אין בהן עדיין כדי לעשות את המשוחח לנוטל חלק בעריכתה.

לשון העילה השלישית "באופן אחר - בשונה בשתי קודמותיה, מי שערך ומי שהיה עד - היא לשון גמישה. היא אינה מגדירה חד-משמעית את הפעולות הפוסלות צוואה, והיא כוללת בתוכה את כל המקרים בהם השתתפות של נהנה מעלה את החשש להשפעה לא הוגנת בעריכת הצוואה.

כיצד ניתן להצדיק גישה פרשנית גמישה לעילה השלישית? נדמה שמילות הסעיף ואופייה של המעורבות הם הגורמים. העילות הראשונות - "עורך הצוואה" ו"עד לעשייתה" - מטבען פורמאליות יותר. לעומת זאת, לשון העילה השלישית - "הלוקח חלק בעריכת הצוואה באופן אחר" - הגדרתה רחבה יותר. עורך צוואה ועד לצוואה קל לזהותם. לעומת זאת, זהותו של מי ש"לקח באופן אחר חלק" בעריכת הצוואה לצורכי סעיף 35 דורשת הפעלת שיקול דעת. עד כמה על הנהנה לקחת חלק בעריכת הצוואה בכדי שרשת הסעיף תתפוס אותו. יש להבחין בין התנהגות של הנהנה לקחת חלק בעריכת הצוואה בכדי שרשת הסעיף תתפוס אותו. יש להבחין בין התנהגות של נהנה שהינו מסייע בתמים, מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, ובין גורם שבמעשיו, מבחינה נורמטיבית, עלול להשפיע על התוצאה. בכדי לשמור על הסימטרייה בין העילות השונות, יש להיעזר בפרשנות הגמישה של העילה השלישית כדי לאתר את אלה שאינם עדים או עורכי צוואה אף חלקם בעריכתה דורש שלא ייהנו ממנה.

הגמישות בפרשנות תיתן את אותותיה בכך שלא מדובר ברשימה מוגדרת מהי לקיחת חלק בעריכה באופן אחר. העילה השלישית תתקיים אף כתוצאה משילוב של מספר פעולות שבתמונה הכוללת, אשר עוברות את רף עילת הביטול. זאת אפילו אם כל פעולה כשלעצמה אין די בה. בית-המשפט יסתכל על מלוא הפסיפס. השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם ידח ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים.

בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון בבע"מ 3121/05 נדחתה.

משום המטרה שהוראת סעי 35 לחוק הירושה באה לשרת ומשום המדיניות השיפוטית שיש להנחיל באשר להוראה זו, נולדה אותה פרשנות גמישה של החלופה השלישית - "נטילת חלק באופן אחר בעריכה" - כדי להבחין בין אותם "תמימי דרך" שנקלעו בלא משים לתהליך עשיית הצוואה לבין אותם "סייענים", אשר מבחינה נורמטיבית עלולים היו להשפיע על התוצאה הסופית.

בעניין בוטו קבע השופט ריבלין כי נטילת חלק בעריכת הצוואה היא גם נטילת חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה, ולאו דווקא בשלב הניסוח והכתיבה, והיא אף עשויה להביא לבטלותה של הצוואה.

המבחן לקיומה של עילת בטלות העניינו של מי שלקח חלק בעריכת הצוואה באופן אחר היא מידת המעורבות וחומרתה.

השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה כי "יש והנהנה פעיל במעשה מסוים אחד אשר כלשעצמו אינו הופך אותו למי שנטל חקל בעריכת הצוואה, ויש והצטברות של מספר פעילוית שונות תוביל למסקנה כי יש בה משום נטילת חלק בעריכתה".

בעניין קלרה לייבובצ'י אישרה הנהנית מן הצוואה בעדותה כי היא זו שמסרה לעו"ד את כל המידע היכן מאושפז המנוח ומה צריך להיות כתוב בצוואה, ולאחר מכן התלוותה אליו לבית-החולים ובחזרה. כמו-כן היא הודתה, שהיא זו שסיכמה עם עו"ד על סכום שכר הטרחה, ושילמה לו בשני תשלומים מתוך הכסף המשותף לה ולמנוח.

בית-המשפט בחן את תחולת סעיף 35, עילה עילה, על המקרה, וקבע כי הנהנית לא הייתה בגדר "עדה לעשיית הצוואה", לא בגדר "מי שערך אותה" ולא בגדר מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה".

לעניין "עדה לעשיית הצוואה", בית-המשפט קבע כי בהתאם להלכה הפסוקה כי כל עוד הנהנה לא חתם על הצוואה כמעמד של עד כמצוות סעיף 20 לחוק הירושה - הרי שעילה זו לא חלה לגביו, מה גם שבמקרה הנדון, הייתה זו צוואה בפני רשות - נוטריון.

לעניין המושג "מי שערך אותה" - הפסיקה פירשה כמי שהכין הכנה טכנית את המסמך, כלומר, עושה פעולה הקשורה ביצירת הצוואה מבחינת התוכן או הצורה.

במקרה הנדון, מן הראיות שהובאו בפני בית-המשפט בעניין זה, עלה כי הנוטריון היה זה שקיבל מן המנוח, במישרין ובאמצעות הנהנית על-פי הצוואה, את ההוראות בעניין הכנת הצוואה, והוא זה שהכין אותה עבורו. לפיכך, לא התייחס בית-המשפט לנהנית כאל מיש ערכה את הצוואה.

לעניין המונח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", קבע בית-המשפט כי ביטוי זה הינו גמיש ומתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

באשר לביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עו"ד יסור אליו לשם עשיית הצוואה, נקבע כי אין שליחות זו מהווה חלק מעריכת הצוואה.

לגישת בית-המשפט, פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי. כאשר הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר והוא מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עו"ד ועד לחתית המנוח, הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר.

התשובה לשאלה האם נטל הנהנה חלק בהכנת הצוואה, תיבחן באופן עצמאי בלא זיקה הכרחית לקיומן או להעדרן של עילות הבטלות האחרות, המנויות בסעיף 35 לחוק. היא תיבחן באופן עצמאי ובלא זיקה הכרחית לקיומן של עילות הבטלות, המנויות בסעיף 30 לחוק. בדיקה עצמאית זו תיעשה בזהירות, שלא להביא לבטלות הצוואה ולסיכול רצונו של המצווה ושל פעולות של הנהנה, שאינן חורגות מפעילות "טכנית" של הזוכה, מקיומם נייטרלי של משימות שהוטלו עליו על-ידי המצוואה או ממילוי שליחות שאין בה מעורבות יתרה.

המבחן לקיומה של עילת הבטלות של מי שלקח בעריכת הצוואה "באופן אחר" הינו מידת המעורבות וחומרתה.

במקרה קלרה לייבובצ'י פסק בית-המשפט, כי הוכח שהמנוח יזם את הפנייה אל הנוטריון, תחילה ניסה לפנות אליו באמצעות המתנגד לקיום הצוואה ולאחר מכן פנה אליו באמצעות מבקשת קיום הצוואה, הנהנית. גם מעשה של הפניית מצווה לעו"ד על-ידי זוכה אינו גורם בהכרח לבטלות הצוואה.

גם העובדה שהמבקשת שילמה לנוטריון את שכר טרחתו כנראה באמצעות שיק מחשבון המשותף שלה ושל המנוח, אינה מכניסה אותה בגדר סעיף 35 הנ"ל. הבעלות באותו חשבון משותף הייתה גם בעלות של המנוח, ולפיכך נקבע כי יש לראות את המנוח כמשלם שכ"ט ואת המבקשת כשלוחתו.

בעניין ד.פ. בית-המשפט בחן את התקיימות העילות המנויות בעיף 35. לא הייתה מחלוקת כי התובעת לא הייתה "עדה לעשיית" הצוואה.

בית-המשפט בוחן באם מעורבות התובעת בעשיית הצוואה מהווה "עריכת הצוואה" או "נטילת חלק באופן אחר בעריכת הצוואה", ומגיע למסקנה שהתשובה על כך חיובית, וזאת לאחר הסתכלות על התמונה הכוללת.

באשר לעריכת הצוואה, נאמר, כי מי שערך את הצוואה הוא מי שעסק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך המתקרא "צוואה". העריכה היא הפעולה הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה ובפרט ניסוחו המילולי והלשוני. חלופה קשיחה זו זכתה לפרשנות מצמצמת. שיחות מקדימות בין הזוכה למצווה אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה, כך גם ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש, כי עוה"ד יסור אליו לשם עשיית הצוואה. מעורבותו של הנהנה בכל מה שקדם לתחילתו של הליך ההכנה הטכנית של המסמך או ניסוחו המילולי אינה נופלת בגדר עריכת הצוואה. עם זאת, פעילות זו של המעורב, שקדמה לתחילת הליך ההכנה הטכנית של הצוואה, עלולה להיחשב כנטילת חלק "באופן אחר" בעריכת הצוואה.

נקבע, כי הצטברות הזיקות והאירועים מצביעים על מעורבות כזו או אחרת של התובעת בתהליך עשיית הצוואה, המחייבת את התוצאה של פסילת הצוואה מחמת מעורבות, גם אם ל ב"עריכה" או "בנטילת חלק באופן אחר" בעריכת הצוואה.

בית-המשפט מציין, כי הביטוי "נטילת חלק באופן אחר", הוא ביטוי גמיש שמתמלא בתוכן לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מבחן המעורבות הוא מבחן עובדתי. העובדות נוצרות מעצמן. לא בית-המשפט יוצר אותן. בית-המשפט יוצר אותן. בית-המשפט חושף אותן. כשנחשפות העובדות, כל שנותר הוא לקבוע אם הן עולות כדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה אם לאו. זהו שלב היישום של ההלכה המשפטית של העובדות בנסיבות אותו עניין שהובא בפניו. בית-המשפט מפעיל את שיקול דעתו על-פי "מבחן ההיגיון והשכל הישר". בית-המשפט מציין, כי על-פי הפסיקה העדכנית יש לבחון את המעורבות על כל פרטיה לאורכו ולרוחבו של כל תהליך עשיית הצוואה - למן הולדתה של היוזמה לעשות צוואה ועד לשלבים שלאחר עשייתה.

נפסק, כי במקרה הנדון, התובעת הייתה פעילה במספר פעולות שונות אשר הפכו אותה לקשורה בטבורה של עריכת הצוואה. הרישום המצטבר מכל אותן פעולות גם יחד, הוא רושם של מעורבות יתר, שיש בה כדי להכתימה בנטילת חלק בעריכת הצוואה. התובעת נכחה בבית המנוחה עת שוחחה זו עם עוה"ד ואף נטלה חלק פעיל באותה שיחה. עוה"ד שוחח עם התובעת והעביר לה את הפרטים הנחוצים לו לשם עשיית הצוואה. התובעת הדפיסה במחשב האישי שלה את הפרטים שנתבקשו - פרטי הנכסים - בו ביום ושלחה אותם באמצעות הפקסמיליה למשרדו של עוה"ד. התובעת צירפה מכתב לוואי מנוסח על-ידה בחתימתה, בו היא ציינה, כי היא היורשת הבלעדית וכי היא מבקשת שהוא יוודא את פרטי הנכסים ואת פרטי היורשת עם המנוחה. התובעת קיבלה לידיה את טיוטת הצוואה שהוכנה על בסיס הפרטים שמסרה, עברה עליה ובחנה את תוכנה. היא העירה הערות על גבי הטיוטא בכתב ידה ושלחה הערות אלו לעוה"ד. עוה"ד תיקן את טיוטת הצוואה והוסיף את הפרטים החסרים שנמסרו לו על-ידי התובעת (צוינה חלקת הקבר שרכשה המנוחה, תיקון תחבירי ות.ז. של האח). תואם מועד לחתימה. התובעת היא שהביאה את המנוחה אל עוה"ד והייתה "בסביבה" עת נחתמה הצוואה. היא גם החזירה את המנוחה אל עוה"ד והייתה "בסביבה" עת נחתמה הצוואה. היא גם החזירה את המנוחה לביתה. כל אחת מפעילויות אלו, גם אם אינה הופכת את התובעת להיות כמי שנטלה חלק בעריכת הצוואה, יש בהצטברותן (חלק מהן היו בשלב העריכה ממש אחרי שעוה"ד נכנס לפעולה) כדי להצביע על מעורבות יתר. בנוסף לכל אלה, התובעת הייתה מעורבת בהדפסת פרטי הנכסים אשר הוכנסו לצוואה גופה והיו חלק אינטגראלי ממנה.

משום המטרה שהוראת סעיף 35 לחוק הירושה באה לשרת ומשום המדיניות השיפוטית שיש להנחיל להוראה זו, נולדה אותה פרשנות גמישה של החלופה השלישית - "נטילת חלק באופן אחר בעריכה" - כדי להבחין בין אותם "תמימי דרך" שנקלעו בלא משים לתהליך עשיית הצוואה לבין אותם "סייענים", אשר מבחינה נורמטיבית עלולים היו להשפיע על התוצאה הסופית. נפסק, כי במקרה הנדון, אין לכלול את התובעת בגדר אותם "תמימי דרך", לא מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינה סובייקטיבית, להליך עשיית הצוואה. המעורבות של התובעת והסיוע שנתנה לתהליך עשיית הצוואה, לכל אורכו, מתחילתו ועד לסופו, עד לתוצאה הסופית, מחייבת, גם עניינית וגם מחבינת המדיניות המשפטית, לפסול את הצוואה. בית-המשפט הורה על פסילת הצוואה מחמת מעורבות של התובעת בעשייתה, כאמור בסעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

גם בעניין פלוני קבע בית-המשפט המחוזי כי צדק בית-המשפט קמא משפסל את צוואת המנוחה מן הטעם של מעורבות בעריכתה.

בעניין זה, התבסס הנתבע, בעיקר, על פסק-דין אחר שניתן בהליכים שהתנהלו בין אמו של התובע לבין בנו. טענת המשיב הייתה, כי מפסק-הדין הנ"ל עולה שהתובע ניצל את חולשתה השכלית של האם, תוך איום כי יש חובות על המשק, ולכן ביטל בית-המשפט לענייני משפחה, באותו פסק-דין, הסכם מכר שחתמה האם לטובת הבן (התובע). לטענת הנתבע (המשיב), בפסק-הדין הנ"ל ומן העדויות ממנו, עולה בבירור, כי התובע (המערער) ביקש לחזור על אותה מזימה, גם כלפי המנוחה, בכך שבדרך זו "שכנע" אותה לחתום על צוואה לזכותו של התובע (המערער).

בפסק-הדין הקודם שניתן בעניינו של הבן של המערער, תואר הבן כמי שאיים, בעזרת אביו, המערער, על מבוגרת אחרת במשפחה (אמו של המערער) כי היא תפונה מן המשק שלה עקב החובות, וכי, בשל כך, קבע בית-המשפט לענייני משפחה, שהנושא בה בפניו, כי מדובר בעושק ובאיום.

בית-משפט קמא, נעזר בפסק-דין זה, בין היתר, בהגיעו למסקנה כי אכן הייתה מעורבות מצד המערער בעריכת צוואתה של המנוחה. בית-המשפט ניתח את העובדות והסיק, כי היוזמה לעריכת הצוואה בוצעה ביוזמתו של הבן של התובע ולא ביוזמת המנוחה. עוד קבע בית-המשפט קמא, כי אין מדובר בצוואה שניסח עורך-הדין, אלא מדובר בהעתקה של צוואה קודמת. בהקשר זה, מציין בית-המשפט קמא, כי "נוסח הצוואה נושא תיק זה דומה בצורה מפתיעה לנוסח הצוואה אשר נחתמה על ידי אמו של התבוע לטובת בנו של התובע, היא צוואה אשר נזכרה בפסק-הדין בעניין התובע ואמו".

היבט נוסף, אשר מוזכר בפסק-הדין, הוא מיש שילם את שכר טרחתו של עורך-הדין. בית-משפט קמא קבע, כי ביחס לצוואה הקודמת התשום לעורך-דין דאז בוצע על-ידי הבן של התובע. לעומת זאת, ביחס לצוואה החדשה, עורך-דין רבינוביץ לא זכר מי שילם עבור עריכת הצוואה אך שיער שהיה זה בנו של התובע. מכל מקום, על אף שהתבקש, לא המציא עורך-הדין את חשבונית התשלום.

בית-המשפט קמא היה ערך לכך כי מדובר בהצטברות של אירועים וזיקות, שכל אחד מהם לבדו, אולי אין בו כדי להגיע לכלל הפסלות של סעיף 35 לחוק הירושה, אך הסתמך על פסיקה של בית-המשפט העליון, לפיה הצטברות האירועים והזיקות יצורת מכלול של השתתפות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסול את הצוואה.

מסקנת בית-המשפט קמא בדבר תחולת סעיף 35 על המקרהה נדון נמצאה מקובלת על בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי במקרה הנדון יש הצדקה מלאה להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה, על אף תוצאותיו הקשות.

אחת ממטרותיו החשובות של סעיף 35 לחוק, הוא להרתיע את מי שנוטל חלק בעריכת הצוואה, כך שגם אם יוכיח כי הצוואה מבטאת את רצונה החופשי של המצווה המנוחה, כלפיו, דהיינו: כלפי אותו אדם שנטל חקל בעריכת הצוואה, היא - הצוואה - תחשב כבטלה, והוא לא ייהנה מפרי המעשה האסור שעשה.

יחד עם זאת, הוראות סעיף 35 אינן "מנשלות" את המערער כליל מירושת המנוחה, שכן הוא יהיה זכאי לקבל את חלקו בעזבונה כיורש על-פי דין.

לקיחת חלק בעריכת הצוואה

ביטוי זה הוא ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו אין הוא סובל מסמרות קבועים, המבחן בסופו של דבר, מבחן השכל הישר.

הנשיא שמגר הגדיר מהי "עריכת צוואה" בעניין זיידה: עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך. הווה אומר, העריכה היא פעולה הקשורה ביצירתו, מבחינת התוכן או הצורה, של המסמך הקרוי צוואה.

המשמעות המעשית של הביטוי "חלק בעריכתה" היא - הכנתו הטכנית של המסמך, ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו, וזו אינה מתחילה לפני שעורך הדין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה.

בתי-המשפט פירשו תמיד פירוש צר ודווקני את המושג "נטילת חלק בעריכת הצוואה". כך, למשל, נפסק, כי שיחות בעניין הצוואה בטרם נכתבה אין בהן עדיין כדי לעשות את המשוחח לנוטל חלק בעריכתה.

לשון העילה השלישית "באופן אחר" - בשונה בשתי קודמותיה, מי שערך ומי שהיה עד - היא לשון גמישה. היא אינה מגדירה חד-משמעית את הפעולות הפוסלות צוואה, והיא כוללת בתוכה את כל המקרים בהם השתתפות של נהנה מעלה את החשש להשפעה לא הוגנת בעריכת הצוואה.

בעניין בוטו קבע השופט ריבלין כי נטילת חלק בעריכת הצוואה היא גם נטילת חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה, ולאו דווקא בשלב הניסוח והכתיבה, והיא אף עשויה להביא לבטלותה של הצוואה.

המבחן לקיומה של עילת בטלות בעניינו של מי שלקח חלק בעריכת הצוואה באופן אחר היא היא מידת המעורבות וחומרתה.

השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה כי "יש והנהנה פעיל במעשה מסויים אחד אשר כשלעצמו אינו הופך אותו למי שנטל חלק בעריכת הצוואה, ויש והצטברות של מספר פעילויות שונות תוביל למסקנה כי יש בה משום נטילת חלק בעריכתה".

שליחות מטעם המצווה

לאור האמור, שליחות מטעם המצווה לפיה נשלח הזוכה, מטעמו, לעורך-הדין, לצורך כך שיבקשו שיסור אל המצווה בכדי לעשות צוואתו - אינה מתייחסת ל"עריכת הצוואה" שכן עורך-הדין טרם נכנס לפעולה.

גם שליחות לעורך-הדין מטעם המצווה על-מנת להעביר לעורך-הדין הוראות לשם עריכת הצוואה והנחיות אלה הועברו בדייקנות לעורך-הדין - ותפקידו של אותו נהנה לא היה יותר מאשר שליחות גרידא - אין בכך בכדי להוות לקיחת חלק בעריכת הצוואה.

ההגיון שבדבר הוא, שאפילו אם סילף השליח את דברי השולח, הרי עורך-הדין ייפגש עם המצווה ויברר את רצונו, וכאשר עורך-הדין בעצמו אינו צד מעוניין בצוואה - הרי אין לחשוש כי יכניס איזו הוראה לצוואה מיזמתו, מבלי שהוראה זו או הסכמה לגביה ניתנה מאת המצווה עצמו.

וראה דעתו החולקת של השופט גולדברג ב-ע"א 234/86.

בעניין פרל קובעת השופטת בייניש כי ראוי שעורך-דין המקבל פרטים ביחס לצוואה שהוא מתבקש לערוך, יעשה כל מאמץ לברר את רצון המצווה באופן בלתי-אמצעי ולא יסתפק במידה שנמסר לו בעקיפין ממקור אחר - בפרט כאשר לאותו מקור יש עניין מיוחד בתוכנה של הצוואה.

בעניין צימט נקבע כי מידת ההקפדה הנדרשת מעורך-דין, לוודא כי המוריש הבין את משמעות צוואתו וכי היא משקפת את רצונו האמיתי צריכה להיות מושפעת, בין היתר, מנסיבות עריכת הצוואה ומן האמור בה. כאשר תוכן הצוואה הינו לכאורה חריג, היינו כאשר, לדוגמא, אחד מילדי המוריש אינו זוכה לחלק משמעותי כלשהו בעזבון - חובה מכופלת היא על עורך-הדין לוודא שזו אכן היתה כוונת המוריש.

בעניין עיזבון המנוח א.ה. ז"ל, טענו המתנגדים כי עוה"ד שערכה את הצוואה והייתה עדה לה, עצמה עיניה לעניין הדרת יורשים וגופים מסוימים, אשר צוינו בצוואה הקודמת שערך המנוח.

בית-המשפט קבע באשר לטענת עצימת העיניים לגבי נישול המדינה מהצוואה, כי העובדה שהמנוח שינה את צוואתו והדיר אי אלה אנשים ומוסדות מהצוואה, אינה מעניינה של עו"ד העורכת את הצוואה, כעדה או כעו"ד. תפקידה היחיד הוא להוציא מהוכח אל הפועל את רצונו האחרון של המנוח ולבדוק כי אמנם זהו רצונו האמיתי.

יצויין כי במקרה הנדון, למרות שהמנוח לא נדרש לתת לה הסבר באשר לשינוי הצוואה, בחר המנוח, בדעה צלולה, דווקרא לשתף אותה ולומר את הסיבה לשינוי - הצורך שללו בהכרת תודה למבקשים שסעדו אותו.

בעניין בוטו היה המשיב (שׁחלקו היה גדול מחלקם של יתר הזוכים) זה שהזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה והוא שפנה למודד בבקשה להכנת מפת חלוקה של המקרקעין שצורפה לצוואה. בית-המשפט קבע כי נטילת חלק בעריכת המפה עולה כדי שותפות במעשה עריכת הצוואה. לפיכך יש לקבוע כי הוראות הצוואה המזכות את המשיב - בטלות.

בחירת עורך-הדין ותשלום שכר-טרחתו

ב-ע"א 760/86 נדון מקרה בו הזוכה על-פי צוואה בחר את עורך-הדין, הביא את המצווה למשרד עורך-הדין ושילם את שכר-הטרחה לעורך-הדין. בית-המשפט אימץ את המסקנה כי אין במעורבות זו משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה. זאת, בהתבסס על הממצאים העולים מהעדויות, לפיהם אין בסיס לחששות בהקשר זה.

בעניין ר.ר. טען הנתבע, כי התובעת נטלה חלק בעריכת צוואת אמם, בכך ש"ערכה את הצוואות השנייה והשלישית במובן הרחב של הדברים". לטענתו העובדה שהצוואה ננערכה על-ידי עורך-דין שהינו בן-דודו של בעלה של התובעת, הבאתה של המנוחה בגילה המתקדם למשרדו של עורך-הדין, כמו גם החתמתה על יפויי כוח בלתי חוזר לצורך העברת דירתה לידי התובעת יחד עם חתימתה על צוואתה השלישית - כל אלה יש בהם ללמד, לדידו, על מעורבותה של התובעת בהכנת הצוואה.

בית-המשפט דחה את טענת הנתבע, בקובעו כי העובדה שעורך-הדין אשר ערך את הצוואה הינו בן-דודו של בעלה של התובעת, וכי בעבר אף יצגו בעניינים שונים, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בעצם עריכת הצוואה על-ידו. כך נקבע, כדוגמה, בעניןי אלבויים נ' קריזלר כי הוראת צוואה הנערכת אצל עורך-דין המייצג את הנהנה בעניינים אחרים לא תפסל בשל כך בלבד.

העובדה שבעלה של התובעת מצא למנוחה עורך-דין המוכר לו שישרת את רצונה לעריכת צוואה אין בה כדי לפסול מכשירותה של הצוואה.

לעניין זה ראה בית-המשפט לנכון לציין, כי עורך-הדין אשר ערך את הצוואה הבהיר, ובית-המשפט האמין לעדותו זו, כי על אף הקבה המשפחתית בינו לבין בעלה של התובעת אין בניהם קשר הדוק' ולמעשה לא ביקרו מעולם זה בביתו של זה. כמו כן, בית-המשפט למד מעדותו של עורך-הדין שערך את הצוואה, כי הצוואות השנייה והשלישית נערכו מתוך רצונה החופשי של המנוחה ולא נערכו על-ידי התובעת ו/או מי מטעמה

מצב פיזי של מצווה, הגורם למוגבלות - יש בו כדי להסביר ולהצדיק היעזרות באחר, אפילו יורש, כדי לבחור עורך-דין ולהעביר אליו את הנדרש.

בעניין חרמון, נקבע כי המערערת לקחה חלק בעריכת הצוואה בין היתר בשל מסירת פרטי הצוואה לעורך-דין שערך את הצוואה, ומשום שלמערערת הייתה היכרות קודמת עך עורך-הדין והיא הסיעה את המנוחה לעוךרך-הדין לצורך החתימה בית-המשפט.

בית-המשפט העליון (כב' השופט רובינטשיין) פסק כי "כל גורם וגורם כלשעצמו אולי לא היה בו כדי לאשש חלק בעריכת הצוואה; אך שעה שאנו מצרפים את כל חלקי התמונה - היכרותה המוקדמת של המערערת עם עורך-הדין, מסירת הפרטים באשר לצוואה המבוקשת, הסעת המנוחה אל עורך-הדין, תשלום שכר הטרחה על-ידי המערערת והאישור הרפואי - מצטיירת תמונה לא נוחה של נטילת חלק בעריכת הצוואה על-ידי המערערת".

בעניין עיזבון המנוחה יפה וולף ז"ל נדון המנוח השלישי בסעיף 35 לחוק ירושה "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", ונפסק, כי המתנגדת הייתה שותפה פעילה בתכנון הצוואה, השפיעה על אמה המנוחה לפנות לנוטוריון ולבקש ממנו לשנות את צוואתה הקודמת, ובכך יש לראות את המתנגדת כמי שלקחה חלק בעריכת הצוואה, מסקנה המובילה לבטלות הצוואה גם לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

כך גם בעניין עיזבון המנוחה פ.ד. פסק בית-המשפט, כי זה המקרה בו ברור שבמצטבר כל הליך הכנת הצוואה, ובמועד שהמנוח חתם עליה, לא היה ביוזמתו.

באותו מקרה, המנוחה לא הבין ולא ידע, כי אחיו דאגו להעברת רישום הזכויות במקרקעין שחלקם היו על שמו בלשכת רישום המקרקעין ברחובות - על-שמם, ובכך רוקנו אותו מזכויותיו, וכפועל יוצא, הבריחו זכויות אלו מהתובעת הזכאית למחצית, מכוח חזקת השיתוף שחלה בינה לבין המנוח, לו הייתה נשואה קרוב ל-30 שנה. פעולה זו של העברת המקרקעין על-שמם של הזוכים על-פי הצוואה, בלשכת רישום המקרקעין, חודשיים וחצי לפני החתימה על הצוואה, הצביעה על פעולות בלתי עצמאיות ורצוניות של המנוח. דבר זה הצטרף לעובדה, שא. האח, באמצעות בתו, יצר את הקשר עם עורך הצוואה עבור המנוח ושילם את שכר טרחתו של עורך הצוואה, ובתו קיבלה לידיה עותק של הצוואה. לאור זאת, נפסק, כי במקרה הנדון התקיימה סיפת סעיף 35: "לקח באופן אחר חלק בעריכה ולכן התקבלה ההתנגדות לקיום צוואת המנוח".

בעניין עיזבון המנוחה יפה וולף ז"ל נדון המונח השלישי בסעיף 35 לחוק הירושה "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", ונפסק, כי המתנגדת הייתה שותפה פעילה בתכנון הצוואה, השפיעה על אמה המנוחה לפנות לנוטריון ולבקש ממנו לשנות את צוואתה הקודמת, ובכך יש לראות את המתנגדת כמי שלקחה חלק בעריכת הצוואה, מסקנה המובילה לבטלות הצוואה גם לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

העברת מסמך או פרטים לעורך-הדין

בעניין חרמון, נקבע כאמור כי המערערת לקחה חלק בעריכת הצוואה בין היתר בשל מסירת פרטי הצוואה לעורך-דין שערך את הצוואה, ומשום שלמערערת הייתה היכרות קודמת עם עורך-הדין והיא הסיעה את המנוחה לעוה"ד לצורך החתימה בית-המשפט.

בית-המשפט פסק בין היתר, כי "כאמור, כאשר עורך-דין מטעם הנהנה מכין את הצוואה על-פי הוראותיו של הנהנה, אף שאין בכך כדי לפסול בהכרח את הצוואה, יש להתייחס לדברים בזהירות יתרה".

כאשר הזוכה העביר לעורך-הדין מסמך מאת המצווה, כשליח, אולם הוכח כי שינה במסמך זה פרטים שונים - יטה בית-המשפט לראות בכך נטילת חלק בעריכת הצוואה.

ב-ע"א 234/86 נדון מקרה בו אשת המנוח, אשר העבירה מסמך לעורך-הדין - שינתה בעצמה מהכתוב במסמך.

נפסק:

"השכל הישר, במקרה דנן, מלמד, כי אכן היתה פה מעורבות יתר מצד המשיבה, ואם העובדות מלמדות על כך, הרי אין עוד לדקדק בפרשנות המונח, ויש להבינו ולפרשו על רקע עובדות המקרה."

ב-ע"א 526/85 שימשו הזוכים כשליחים לעורך-הדין, ניהלו עמו משא-ומתן ושילמו לו את שכר-טרחתו.

נפסק:

"נראה לי שזוהי פעילות יתר החורגת מן המותר."

במקרה זה הזוכים שנטלו חלק, כאמור, העדיפו שלא להעיד, ובית-המשפט יחס לכך משקל תורם, שכן בכך לא סתרו הטענות שהועלו נגדם.

ליווי המצווה למשרד עורך-הדין

אין במעשה זה דבר מעריכת הצוואה, שכן אין נפקות למעשים שנעשו לפני עשיית הצוואה, והמועד הקובע הוא מועד עשיית הצוואה ואילך.

בעניין חרמון נפסק כאמור, כי הסעת המנוחה אל עוה"ד כלשעצמה אולי אין בה לאשש נטילת חלק בעריכת הצוואה; אך שעה שאנו מצרפים גורמים נוספים: היכרותה המוקדמת של המערערת עם עוה"ד, מסירת הפרטים באשר לצוואה המבוקשת, תשלום שכר-הטרחה על-ידי המערערת והאישור הרפואי - מצטיירת תמונה לא נוחה של נטילת חלק בעריכת הצוואה על-ידי המערערת.

בעניין ר.ר. טען הנתבע, כי התובעת נטלה חלק בעריכת צוואת אמם, בכך ש"ערכה" את הצוואות השנייה והשלישית "במובן הרחב של הדברים". לטענתו העובדה שהצוואה נערכה על-ידי עורך-דין שהינו בן-דודו של בעלה של התובעת, הבאתה של המנוחה בגילה המתקדם למשרדו של עורך-הדין, כמו גם החתמתה על יפויי כוח בלתי חוזר לצורך העברת דירתה לידי התובעת, יחד עם חתימתה על צוואתה השלישית - כל אלה יש בהם ללמד, לדידו, על מעורבותה של התובעת בהכנת הצוואה.

לאור פרשנות הפסיקה את סעיף 35 קבע בית-המשפט כי בנדון לא הוכחה כל מעורבות של התובעת בעריכת הצוואה.

באשר לעובדה שהתובעת ובעלה הביאו את המנוחה למשרדו של עורך-הדין נקבע כי אין בכך כדי לפגום בצוואה. ראשית, כעולה מעדות עורך-הדין, הגיעו הצדדים לצורך ביצוע עסקת העברת דירתה של הסמנוחה לידי התובעת במתנה וללא תמורה, וכלל לא תכננו מלכתחילה לערוך צוואה, ועניין עריכתה הועלה על-ידי עורך-הדין לפני המנוחה בלבד, וכבר עניןי זה יש בו לשלול יד מכוונת מצד התובעת בעריכתה.

כך גם עצם נוכחותם של התובעת או בעלה במשרדו של עורך-הדין והעובדה שהביאו את המנוחה למשרדו אינה בגדר נטילת חלק בעריכתה.

בית-המשפט הוסיף כי ככל שמעורבותו של הנהנה עמוקה וגסה יותר, כך יטה בית-המשפט לראות בה מעורבות הפוסלת את הצוואה, לא כך הדבר אם מעורבותו של הנהנה הינה ייותר בגדר עזרה ותמיכה במצווה על מנת שזה יוכל להגשים רצונו בכתיבת צוואה גם אם תוכנה משרת את הנהנה, כפי שקרה במקרה הנדון.

שיחות מקדימות

שיחות מקדימות עם המצווה בנוגע לצואתו, בטרם נכנס עורך-הדין לעריכת הצוואה - אינן מהוות נטילת חלק בעריכתה, שכן עורך-הדין טרם נכנס לעריכתה כאמור.

צוואה הדדית בין בני-זוג

בני-זוג רשאים לערוך צוואה הדדית, ויכולים הם לערוך צוואה זו באותו מסמך, ללא צורך בשני מסמכים נפרדים.

ביחסים בין בני-זוג אין להוראה זו נפקות.

צוואה בין אחיות

צוואות הדדיות נערכות ברך-כלל על רקע משפחתי. צוואות הדדיות בין בני זוג הן נפוצות יותר, אולם אין סיבה שלא להכיר בצוואות הדדיות בין אחיות שהתגוררו יחדיו בדירת המגורים וניהלו משק בית משותף, במסגרת המוסד של "צוואה הדדית" שנקלט בחקיקה שיפוטית של בתי-המשפט.

המאפיינים של בני זוג שערכו צוואה הדדית זהים למאפיינים של אחיות שהתגוררו בדירה משותפת, ניהלו משק בית משותף וערכו צוואה הדדית.

צוואות הדדיות בין בני זוג מטרתן לאפשר תכנון רכושי-הסכמי במשפחה לאחר המוות, ואמצעי זה לתכנון מוכר גם באנגליה וגם בארה"ב. אין סיבה שלא להכיר בשימוש בקונסטרוקציה זו, כאשר שתי אחיות, שגרות תחת קורת גג אחת, מבקשות אף הן לקבוע תכנון רכושי-הסכמי.

כב' הנשאי אגרנט פסק, כי נוכחותה במשרד בעת עריכת הצוואה, אינה בגדר "עד לעשייתה", שכן "עד" - משמעותו כמוגדר בסעיף 20 לחוק, כלומר, עד המאשר בחתימת ידו כי המצווה חתם והצהיר בפניו שזו צוואתו.

בעניין י.ש נ' י.א. נדונה השאלה: האם לקחה הנתבעת 2 "באופן אחר חלק בעריכת הצוואה" במשמעות חלופה זו בסעיף 35 לחוק הירושה, ונפסק, כי גם אם נכחה הנתבעת בפגישה שנערכה עם הנוטוריון בפניו נחתמה הצוואה, אין בעצם נוכחותה כדי להפילה בגדרה של הוראת סעיף 35 לחוק. נוכחות בלבד אינה בגדר מעורבות.

הערעור שהוגש על פסק הדין נדחה.

השתתפות בשיחה בין עורך הצוואה למצווה

נטילת חלק בשיחה, לכשעצמה, אין בה בכדי להוות נטילת חלק בעריכת הצוואה.

יש לבדוק את תוכן השיחה ותוכן דבריו של הנוטל חלק.

כאשר התערבותו בשיחה היתה בעניינים שאינם קשורים בתוכן הצוואה - לא תחשב התערבות זו כנטילת חלק בעריכתה.

ב-ע"א 746/70 נדון מקרה בו זוכה על-פי צוואה נטלה חלק בשיחה בין עורך-הדין עורך הצוואה, ובין המצווה.

נפסק: "הואיל ומעדותו של עורך הדין ציסמן נובע, שהיא לא נתנה כל הנחיות בדבר תוכן הצוואה" - אין לראות בה כמי שנטלה חלק בעריכתה.

בעניין א.פ. טענה המתנגדת לקיוםהצוואה כי מבקשי הקיום נטלו חלק בעריכת הצוואה בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה.

לטענת המתנגדת, מעורבותם של התובעים, בעריכת הצוואה באה לידי ביטוי בכל אלה: בחירת משרד עורך-הדין, בקשת נכגדה של המנוחה כי עורך-הדין יטפל ב"עניינים נוספים" של המנוחה, העובדה כי נושא עריכת הצוואה עלה בישיבה בנוכחות התובעים אצל עורך-הדין, והעובדה שהמתנגדת תןחחנה באןץה ]גחשה כ"בעיה" ועוד.

על נסיבות עריכת הצוואה למד בית-המשפט מפיו של עורך-הדין שהכין את הצווא הוכן חתם עליה כעד. עורך-הדין העיד כי נגדה של המנוחה, בנה של התובעת, פנה אליו טלפוניתוביקש ממנו לטפל בענייניה של המנוחה. הנכד שלח לעורך-הדין בדואר את המסמכים הדרושים, שנגעו לדירת המנוחה. מספר חודשים לאחר מכן פנה הנכד לעורך-הדין פעם נוספת בטלפון וביקשו לטפל בענייניה הנוספים של המנוחה, ואולי הייתה פגישה אחרת אחת. עורך-הדין הוסיף כי לבקשתו של הנגד התקיימה פגישה במשדו בתל אביב בה נכחו הוא בעצמו, המנוחה, ועוד שני אנשים, הם התובעים. בפגישה זו קיבל עורך-הדין מידע ומסמכים לגבי יורשי בעלה של המנוחה, נכסי המקרקעין שלו ושל המנוחה והאפשרויות להעברת הזכויות בנכסים, בין אם בדרך מתנה ובין אם בצוואה.

בהקשר זה הוסיף ומסר עורך-הדין כי במהלך פגישה זו העלתה המנוחה את נושא עשיית הצוואה, וברגע זה ביקש עורך-הדין מהמנוחה כי את הוראותיה לגבי הצוואה היא תמסור לו בפגישה נפרדת שתתואם ביניהם ושתתקיים בנוכחות המנוחה בלבד. ואכן, עורך-הדין והמנוחה נפגשו לצורך הכנת הצוואה. פגישה זו התקיימה ללא נוכחות אחרים. כמו כן, לאחר מספר ימים התקשרה המנוחה לעורך-הדין וביקשה לערוך שינויים בצוואה, ועורך-הדין הכין, בתורו, נוסח מתוקן לצוואה ותיאם עם המנוחה פגישה. עורך-הדין פעם נוספת את המנוחה לצורך בדיקת הנוסח המתוקן של הצוואה ובפגישה זו נכח עורך דין נוסף, שהיה העד השני לצוואה. עורך-הדין העיד כי משנוכחו לדעת הוא והעד הנוסף, שהמנוחה לא הבינה היטבת את משמעות הוראותיה והשינויים והתכוונה לעשות, ביקשוה לשקול את השינויים והפגישה הסתיימה. לאחר מספר ימים התקשרה המנוחה לעורך-הדין והודיעה לו כי אינה מעוניינת עוד לעורך שינויים בצוואה, שכן שינויים אלה אינם מעשיים או שהם בגדר טעות. לםיכך, קבעו המנוחה ועורך-הדין פגישה נוספת לצורך חתימה על הצוואה. בפגישה הנוספת שהתקיימה הקריאו למנוחה את הצוואה והסבירו לה את הוראותיה. בהקשר זה הוסיף עורך-הדין כי המנוחה לא שלטה בשפה העברית, אולם הם ווידאו שהיא קראה בעצמה את הצוואה והבינה את משמעותה. עורך-הדין הדגיש בהמשך עדותו, כי במעמד חתימת הצוואה הוא התרשם כי המנוחה הבינה אתטיב הצוואה עליה חתמה. העד התרשם כי המנוחה ידעה בדיוק מה היא רוצה, ידעה לנהל את עניניה האישיים בצורה טובה וגם הסתדרה בכוחותע צמה בכל דבר ועניין.

לאור עדותם של עורכי הדין, אשר אף היו חתומים כעדי צוואת המנוח, קבע בית-המשפט כי אין בהליכים הנטענים שקדמו לחתימת הצוואה משום מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. ובמה דברים אמורים? באשר לשיחת הטלפון בין הנכד לעורך-הדין אין חולק כי הנכד, בנה של התובעת, יצר קשר טלפוני עם עורך-הדין הקודם לחתימת הצוואה. ברם, לא הוכח ששיחות אלו נגעו גם לעריכת הצוואה. עורך-הדין מסר בעדותו כי השיחות שהתנהלו בינו לבין הנכד, אותו לא הכיר קודם, נגעו אך ורק לשאלת זכויות המנוחה בדירות שונות וכן בהוצאת צו ירושה אחר עזבון בעלה המנוח.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן, גם אם ייאמר כי התובעים נכחו באחת הפגישות של המנוחה עם עורך-הדין במסגרתה נדון כביכול עניין עריכת הצוואה, הרי שמכאן ועד למסקנה כי בכך נטלו חלק בעריכת הצוואה הדרך רחוקה. הדברים נכונים ביתר שאת נוכח היעדר ראיות כלשהן לפיהן התובעים, או מי מטעמם, נתנו הוראות והנחיות לעורך-הדין לגבי תוכן הצוואה.

עוד סבר בית-המשפט כי במקרה הנדון, שיקול הדעת העצמאי של עורך-הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המנוחה יש בהם כדי לנתק כל קשר בין מעורבותם של התובעים או מי מטעמם, אם הייתה כזו, בהליכים שקדמו לחתימת הצוואה ובין שלב עריכת הצוואה וחתימתה ע"י המנוחה.

הדפסת חלק מהצוואה על-ידי זוכה

ב-ע"א 195/85 נדון מקרה בו אחת הזוכות בצוואה הדפיסה, לבקשת המצאה, חלק מהצוואה. בית-המשפט המחוזי ראה בפעולה זו "פעולה מיכנית גרידא", פעולה שאינה מהווה לקיחת חלק בעריכת הצוואה.

כב' השופט בן-דרור אימץ מסקנה זו של בית-המשפט קמא, תוך סיווגה לנסיבות המקרה:

"עורך דין וינקלר (עורך הצוואה) הוא שחזר ונפגש עם המנוחה כמה פעמים ושמע ממנה מה הן הוראותיה ומה רצונה האחרון. כבר בפגישה הראשונה מסרה המנוחה, שתביא עמה מסמך שאותו היא רוצה לכלול בצוואה. כל שלבי ההכנה לאחר מכן היו אלה של עורך דין וינקלר, שנפגש עם המנוחה ביחידות ושמע ממנה את כל הפרטים שנכללו לאחר מכן בצוואה, כולל את תוכנו של מ/1 (שהודפס על-ידי הזוכה). אם נחפש ונבקש להצביע על מי שערך את הצוואה או לפחות נטל חלק בעריכתה, לא נמצא אחר מאשר עורך-דין וינקלר... לפיכך לא היה מקום לחזור אחורנית לשלב מוקדם יותר, שבו נתבקשה שולמית (הזוכה) על-ידי אמה המנוחה להדפיס כמה מלות הקדמה לצוואה. זוהי לא רק פעולה מכאנית, אלא שהיא גם שולית ובלתי נחשבת." (ההדגשה שלי - ב.ק.).

הכתבת הצוואה על-ידי המנוח לנהנה ומתן עזרה בניסוח

בעניין מזור פסל בית-המשפט חלק מצוואה וקבע כי היורשת נטלה חלק בעריכת הצוואה, שכן, בהיות המנוחה בבית-החולים הקריאה לה המנוחה את הצוואה, והיא עזרה לה בניסוח.

השופטת שטיין קבעה כי במקרה זה אין מדובר בפעולת כתיבה טכנית של הצוואה המוכתבת על-ידי המצווה בנוכחות אנשים אחרים, אלא בהכתבת הצוואה בפגישה בה נכחו המצווה והנהנית בלבד. אין אף מדובר בפעולות כתיבה של הנהנית של טקסט המוכתב כולו על-ידי המצווה, אלא בייעוץ למצווה בעניין הוראה שיש להוסיף לצוואה ובניסוחה על-ידי הנהנית.

פעולה שולית ובלתי-נחשבת

ב-ע"א 196/85 נדון מקרה של הדפסת חלק מהצוואה על-ידי אחת הזוכות בצוואה. מסקנת בית-המשפט, במקרה זה, התייחסה כללית לפעולות שוליות, הגם שנאמרה לצרכי אותו מקרה.

מסקנת כב' השופט בן-דרור הינה:

"זוהי לא רק פעולה מכאנית אלא שהיא גם שולית ובלתי נחשבת, ואין לראות בה מה שאין בה, לאמור, כאילו לקחה שולמית חלק בעריכת הצוואה."

קרוב משפחה של מי שנטל חלק בעריכת הצוואה וכו'

הסעיף מגביל את תחולתו רק על אדם שנטל חלק בפועל או בן-זוגו של מי שנטל חלק בפועל. יש לפרש את הסעיף באופן דווקני ולהגבילו למפורטים בו בלבד. כל קרוב אחר, כגון בניו, הוריו וכו' של מי שנטל חלק - הוראות הצוואה המזכות אותם - תקפות.

בעניין א.ש. הועלתה טענה של מעורבות בעריכת צוואה מצד הנהנה על-פי הצוואה, מבקש קיומה, כאשר מי שנכח במועד עריכת הצוואה בפועל היה אביו של המבקש.

בית-המשפט קבע כי, לכאורה, אביו של המבקש היה בעל אינטרס בעריכת הצוואה לטובת בנו, הן מתוך מטרה להיטיב עם בנו והן מתוך אינטרס כלכלי שלו עצמו, שכן על פי עדותו של המבקש אביו הוא נהנה מהורשת המשק למבקש, לכל הפחות בכך שגבה דמי שכירות עבור הבית שבמשק.

יחד עם זאת נקבע כי המבקש אינו קטין ואביו אינו אפוטרופסו, ועל-כן גם מקום בו מעורותו של האב בעריכת הצוואה עולה כדי נטילת חלק באופן אחר בעריכתה, הרי שלא ניתן לייחס מעורבות זו למבקש. למעלה מן הצריך ציין בית-המשפט כי לא מצא שמידת מעובותו של אבי המבקש בעריכת הצוואה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה באופן אחר.

בעניין עיזבון המנוחה .ש. ז"ל נערכה צוואה בפני נוטריון, ולמרות שלא היה צורך בכך, חתמו על המצווה שני עדים. למרות שלא היה צורך בחתימת העדים על הצוואה בהיותה צוואה בפני רשות, שכן הצוואה תקפה גם בלא חתימתם, טען המתנגד לקיום הצוואה שחתימת אחד העדים עשויה לגרום לפסילת הצוואה הן לאור היכרות העד עם עורכת-הדין שערכה את הצוואה, והן לאור יחסיו עם אחת הזוכות על פי הצוואה.

בית-המשפט דחה את טענת המתנגד וקבע כי בהיות הוראת סעיף 35 לחוק הירושה קשה ומרחיקת לכת, יש לפרש אותה באופן דווקני ולא בדרך ההרחבה. לפכך, אין להרחיב את הפסול על האנשים שהוראת הסעיף לא דנה בהם במשירין. כך למשל אין ההוראה חלה כאשר הנהנים הם בני משפחה שאינם בני-זוג. במקרה הנדון, הזוכה והעד לא היו בני משפחה, ובית-המשפט לא התרשם, על-אף עדויות על קשר בין העד לזוכה, כי יחסיהם הגיעו כדי מעמד "ידועים בציבור", גם לא במועד עריכת הצוואה, ואף המתנגד עצמו לא טען זאת.

לאור העובדות לעיל למול ההלכה הפסוקה - בית-המשפט לא ראה מקום להורות על בטלות ההוראות הרלוונטיות בצוואה, המזכות את הזוכה, הן לאור היות הצווה צוואה בפני רשות, כאשר חתימת העד אינה הכרחית, הן לאור הפרשנות המצמצמת של הסעיף, והן לאור העובדה שבית-המשפט לא השתכנע בי יחסיהם החבריים של העד והמתנגדת הגיעו כדי היותם "ידועים בציבור".

הוראה המזכה בן קטין של הנוטל חלק וכו'

האם תפסל הוראה לטובתו של קטין מאחר והנוטל חלק הינו אביו ואפוטרופסו הטבעי, ולפיכך ממונה על רכושו?

ב-ע"א 576/78 נדון מקרה כאמור, ונפסק:

"אין לקבל טענה זו, כי האפוטרופוס הטבעי כמו כל אפוטרופוס חייב לנהל את רכוש הקטין לטובת הקטין בלבד... אפילו יקבל שכר עבור ניהול רכוש בנו הקטין, אין זו זכיה ישירה, שבאה לו מהצוואה, ולכן איננה פסולה על-פי סעיף 35."

תשלום שכר-טרחה למנהל עזבון - האם יחשב בכך לזוכה על-פי הצוואה?

ב-ע"א 576/78 הנ"ל נדונה השאלה האם בתשלום שכר-טרחה למנהל העזבון, יחשב מנהל העזבון כזוכה על-פי הצוואה.

נפסק:

"באשר לעניין שכר הטרחה שיהיה זכאי לו עורך-דין חוטין כמבצע הצוואה... אין זו זכיה מן הצוואה במובן סעיף 35, כי המדובר בשכר-טרחה, שמבצע הצוואה יהיה זכאי לקבל בתמורה עבור שירותים שיספק, ושכר זה וגובהו כפופים לביקורת בית-המשפט, כמו כל פעולות המבצע במילוי תפקידו."

סעיף בצוואה הממנה את עוה"ד שערך הצוואה למבצע הצוואה

בעניין האפוטרופוס הכללי נ' מ.פ., ערך המנוח צוואה שלישית ואחרונה, לפיה, במקרה ולא יתקיים תנאי מסוים, כל החלק המותנה יועבר להקמת הקרן על-שם המנוח, אשר תנוהל על-ידי עו"ד בר מוחא, כפי שימצא לנכון, זאת כאשר צוואת המנוח נערכה במשרדו של עו"ד בר מוחא.

ידועתו בציבור של המנוח טענה כנגד, בין היתר, שעו"ד בר מוחא היה בעל אינטרס להחתמת המנוח על צוואתו, בשל ההוראה המטיבה עמו.

בית-המשפט קבע כי לא נסתרו טענותיהם של עו"ד קורץ ועו"ד לוי, העובדים תחת שרביטו של עו"ד בר מוחא. אלה סיפרו לעו"ד בר מוחא על הצוואה ותוכנה רק לאחר עריכתה, ובית-המשפט לא סבר שיש בתפקודם זה משום ידו הארוכה של עו"ד בר מוחא.

כמו-כן, מעודותו של עו"ד קורץ, שלא נסתרה, עלה כי בתקופה הרלוונטית, הצנןל החה בקשר מקצועי רק איתו ולא עם עו"ד בר מוחא. עו"ד קורץ הוא זה שניהל עם המנוח דיונים, ואף ויכוחים, בעניין אופן הניסוח של הצוואה.

לפיכך נפסק, כי על-פי הראיות לא ניתן להסיק כי עו"ד בר מוחא, הוא כביכול הנהנה, הוא אשר לקח חלק בעריכת הצוואה, באמצעות הפעלתו של עו"ד קורץ כידו הארוכה.

פגישה עצמאית עם עורך-הדין – מבטלת 'פעלתנות קודמת'

למרות הוכחת קיומה של "פעלתנות" הזוכה על-פי הצואה, שניתן היה לראות בה "נטילת חלק בעריכת הצוואה", הרי העובדה שלאחר "פעלתנות" זו, נפגש המצווה באופן עצמאי עם עורך-הדין - יש בה כדי ליצור "התחלה חדשה" בכל הנוגע לעריכת הצוואה, ובכך לבטל כל משמעות ל"פעלתנות קודמת", אם היתה כזו.

"שיקול-דעתו העצמאי של עורך-הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך-הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה."

בהעדר קשר ישיר כאמור, או כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך-הדין - הרי הנהנה היווה את החוליה הבלעדית אשר קישרה בין המצווה לעורך-הדין, וקשר זה לא נותק עד לחתימת המצווה על הצוואה.

ב-ע"א 14/90 אימץ בית-המשפט הלכה זו, אולם הוסיף כי ההבחנה בין "פעלתנות קודמת" שנותקה בגין "התחלה חדשה" ובין "פעלתנות", כאמור, שנשארת בגדר "נטילת חלק בעריכת הצוואה", ובכך מביאה לפסילתה - "עשוי להיות דק ועדין".

במקרה הנדון הזוכה על-פי הצוואה היא זו שמסרה לעורך-הדין את כל פרטי הצוואה, והגיעה עם המצווה לעורך-הדין תוך נוכחותה שם. הוכח, כי לאחר "פעלתנות" זו של הזוכה - נפגש המצווה בנפרד עם עורך-הדין, שוחח עמו, ועורך-הדין בדק עמו את פרטי הצוואה.

אף לאחר בדיקה ושיחה זו עם עורך-הדין - לא שינה המצווה דבר מצוואתו.

נפסק כי קשר ישיר זה, שנוצר בין המנוח לעורך-הדין - הוא בבחינת "התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה", וקשר ישיר זה יש בו בכדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר ואותה "פעלתנות קודמת" של הזוכה, לבין פעולתו של עורך-הדין.

עם זאת, במקרה בו הפגישה עם עורך-הדין, בטרם החתימה על הצוואה, היתה שולית ביחס לכל שאירע לפני-כן - לא יהיה בפגישה זו כדי לגרום ל"התחלה חדשה".

בעניין גדליה נטלו אחיות המנוח חלק פעיל בעריכת הצוואה, בחרו את עורך-הדין, הביאו בפניו את כל פרטי הצוואה והביאו את עורך-הדין לדירתן - שם שהה המנוח.

עורך-הדין אמנם שאל את המנוח, בטרם החתמתו על הצוואה, מה רצונו - והלה השיב לו כי רצונו שעזבונו יחולק בין אחיותיו, כפי שצויין בצוואה.

בנסיבות אלה קבעה כב' השופטת דורנר, כי חלקו של עורך-הדין "היה שולי" ביחס למעורבות הזוכים על-פי הצוואה, שעל-פי רצונם ניסח עורך-הדין את הצוואה.

בנוגע לדרך הראויה לפגישה בין מצווה לעורך-הדין, כאשר המצווה נמצא במרכז רפואי או סיעודי, ראה ע"א 750/90.

'עריכת' הצוואה להבדיל מ'עשייתה'

האיסור הנקוב בסעיף זה מופנה לנטילת חלק ב"עריכת" הצוואה. האם איסור זה כולל אף איסור בנטילת חלק ב"עשיית" הצוואה? האם מי שיזם עשיית צוואה או השפיע על המנוח לעשיית צוואה, יכלל בגדר המנויים בסעיף?

כב' השופט ח' כהן הבחין בין עשיית צוואה לבין עריכת צוואה, וקבע שהוראת הסעיף אינה חלה על עשיית הצוואה. לפיכך, ביוזמה ובהשפעה לעשיית הצוואה - אין כל פגם או פסול, ואין האיסור האמור בסעיף 35 לחוק חל.

הפסול בנטילת חלק בעשיית הצוואה, ביוזמה או בהשפעה - יכול לצוץ מסעיף 30 לחוק, אם יוכח כי היוזם או המשפיע השתמש באמצעים הפסולים המנויים בסעיף 30 לחוק.

מי שהיה עד לעשיית הצוואה

משמעות המושג "עד לעשיית הצוואה" הינו במובן הדווקני והמצמצם, קרי - שימש כעד כאמור בסעיף 20 לחוק, ולא כמי שנוכח בשעת העריכה והחתימה.

"הביטוי "עד לעשייתה", כוונתו לעדי הצוואה במשמעות סעיף 20 לחוק... המשיבה אמנם נכחה בשעת עריכת הצוואה והחתימה עליה, אך היא לא היתה "עד לעשייתה", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 35 לחוק."

כאשר בנוסף לזוכה נוספו חתימות של עוד שתי עדות, הרי חתימות העדות ייתרו את חתימת הזוכה ועל כן קבע בית-המשפט כי ניתן להתעלם מחתימת הזוכה. "פרשנות זו עולה בקנה אחד עם ההלכה המכוונת לפרשנות המצמצמת של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה".

בעניין עזבון המנוח מ.פ. ז"ל השאלה בשמחלוקת הייתה "האם יש בנסיבות שהנהנית הייתה נוכחת במעמד חתימת המנוח על הצוואה משום התערבות והשתתפות בעריכת הצוואה ונטילת חלק בעריכתה, עד כדי פסילתה".

בית-המשפט בחן את נסיבות המקרה על סמך העדויות שהובאו בפניו, לרבות עדותה של עורכת הדין שערכה את הצוואה. באותו מקרה סיפרה עורכת הדין כי הסבירה למנוח את הצוואה בעוד המנוח שכב במיטתו ואישר בפניה כי הצוואה שנערכה תואמת את רצונו. באותה עת לא נכח אף אחד בחדר מלבדם, והנהנית נכנסה לחדר רק כאשר ביקשה עורכת הדין משטח קשיח על מנת להחתים את המנוח על צוואתו , משזה לא מש ממיטתו. הנהנית נענתה לדרישת עורכת הדין, הביאה משטח קישח, ומשביקשה לעדוב את החדר הפציר בה המנוח להישאר איתו.

לאור הנסיבות נקבע כי התובעת לא הייתה עדה לצוואה בומבן הוראת סעיף 35, "שכן הוראה זו מכוונת לאותם עדים שאישור בחתימת ידם על פני הצוואה במעמד עשייתה, כי המצווה הצהיר אז בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה". המונח "עד" שבסעיף 35 אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה ולחתמיתה, כי אם למי שאישרה בחתימתו. אשר על כן נקבע כי משנערכה הצוואה בפני עורך-הדין כדין והתובעת לא חתמה עליה לעדות כלל - לא קמה עילת הבטלות השנייה.

בית-המשפט בחן האם קמה עילת הבטלות השלישית המופיעה בסעיף 35, קרי הנהנית, בעצם נוכחותה, נטלה חלק באופן אחר בעריכת הצוואה. לאחר שבחן את הראיות שהובאו בפניו קבע בית-המשפט כי בנוכחותה של התובעת בשעת החתימה לא היה בה שמץ של נטילת חקל בעריכת הצוואה, ועל כן אין לפסול את צוואת המנוח.

בעניןי י' ב' ח' טענו התובעים כי מעורבותו של אחיהם, הנתבע, בעריכת צוואתו של אביהם המנוח מתבטאת בעובדות הבאות:

א. הנתבע מאשר בעודותו כי ידע שאביו המנוח פנה לעו"ד שיערוך לו צוואה והיה במשרדו.

ב. הנתבע מאשר כי עלה לבית המ נוח בעת החתימה על הצוואה, לבקשת המנוח. דהיינו, טענות התובעים לעניןי המעורבות מתבססות על ידיעת הנתבע כי בכוונת אביו המנוח לערוך צוואה ופנייתו בעניין זה לעורך דין, ועל כך שהנתבע בעת נכח בעת עריכת הצוואה.

בית-המשפט קבע כי הטענה הראשונה, לעניין ה"ידיעה", אינה עולה בגדר מעורבות בעריכת הצוואה ואף לא במסגרת "או לקח באופן אחר חלק בעריכתה".

מאידך גיסא יש לבדוק האם בשל נוכחות הנתבע בעת עריכת הצוואה, כטענת התובעים, יש לכאורה מקום להחלת סעיף 35 לחוק הירושה.

במקרה זה העיד הנתבע כי היה בדירה "לשבריר שנייה", ומשהתברר לו כי המדובר בעריכת צוואה יצא מיד מהדירה. עדות זו נתמכה בעדויות שונות, בהן עדות עורך-הדין שערך את הצוואה, עדות מזכירתו ועדות תובעת 2.

בית-המשפט בחן האם כנסיה ל"שבריר שנייה" ו/או דקה או שתיים מהווה מעורבות בעריכת הצוואה בהתאם לסעיף 35 לחוק, וקבע כי יש לבחן שאלה זאת בקונטקסט הרחב של יתר העובדות שהוכחו, ככל שעובדות אלה נדרשות בפסיקה לצורך "מעורבות".

בדיקת יתר נסיבות עריכת הצוואה העלתה העובדות הבאות:

א. עו"ד שערך את הצוואה עיד כי המנוח פנה אליו בעניין הצוואה ונפגש עמו ספר פעמים במשרדו. לא הוכח ולא הובאה כל ראיה כי הנתבע פנה לעורך-הדין שערך את הצוואה בעניין הצוואה.

ב. אין מחלוקת כי כל המידע, הפרטים והמסמכים הנדרשים נמסרו לעו"ד שערך את הצוואה ע"י המנוח בעצמו, בפגישותיו עמו.

ג. לא הוכח כי התשלום בגין עריכת הצוואה בוצע שלא על ידי המנוח.

ד. לא הוכח מעדויות התובעים, כי הנתבע היה מעורב בדרך כלשהי בעריכת הצוואה למעט הכניסה "למספר שניות" לדירה במועד החתימה.

ה. הוכח כי היוזמה לעריכת הצוואה הייתה של המנוח לא של הנתבע.

בדיקת מעמד עריכת הצוואה ואי מעורבות הנתבע בעריכתה על ציר הזמן ובקונטקסט המתאים הובילה את בית-המשפט למסקנה כי כניסת הנתבע "לשבריר שנייה" ו/או דקה אין בה כדי להצטרף לעובדות נוספות, המוכיחות מעורבות בעריכת הצוואה כמצוין בסעיף 35 לחוק הירושה, ואין בה כדי לייחס לו כמי "שהיה עד לעריכתה", שכן לצוואה היו שני עדים בלבד - עורך-הדין שערך אותה ומזכירתו.

נוסף לכך, סעיף 35 מתייחס לצואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה. עיון בצוואה שבנדון העלה כי למעט סעיף 2(א) לצוואה, המתייחס לנתבע, כל יתר חלקי הצוואה מתייחסים לחמשת ילדי המנוח, כך שאין המדובר בצוואה "המזכה את הנתבע בלבד".

לאור כל האמור קבע בית-המשפט כי התובעים לא עמדו בנטל הראייה להוכיח כי הנתבע נטל חלק בעריכת הצוואה בגדר האיסור שמטיל סעיף 35 לחוק הירושה.

עד מטעם ובשליחות הזוכה

אדם שימש עד לעשיית הצוואה, אולם הוראות הצוואה לא זיכו עד זה בדבר. עד זה שימש כשליח של אחר, כאשר אותו אחר זכה על-פי הצוואה. האם בעובדה שהעד שימש כשליחו של הזוכה, יש כדי לפסול את הזוכה מלקבל את חלקו?

ב-ע"א 183/85 נדון מקרה בו עורך-דין שימש כעד לצוואה והוא אף שימש כפרקליט הנהנה בעניין אחר שאינו קשור לצוואה.

בית-המשפט פסק כי אין בעובדה זו בכדי לראות בזוכה כמי שהיה שליחו של אחר לעניין זה, ולפיכך הוראות הצוואה המתייחסת לזוכה, תקפות.

בית-המשפט דחה טענה זו במישור העובדתי.

ממצאים אלה הראו, כי עורך-הדין שימש כפרקליט הזוכה לעניין אחר לחלוטין, ולפיכך, בכל מקרה, אין לראות בו שלוח לענייני צוואה זו.

אולם הדחיה היתה גם משפטית, בקבעו:

"על-פי הפרשנות המקובלת לסעיף 35 לחוק הירושה, אין להרחיב את המעגל של אלה, אשר פעולתם בקשר לצוואה פוסלת את תוקפה."

 

'המזכה את מי שנטל ' - זכיה ישירה ולא עקיפה

הסעיף פוסל הוראה בצוואה המזכה אדם שנטל חלק בעריכת הצוואה, היה עד לה וכו'.

המחוקק נקט לשון "המזכה", והשאלה היא מה גדרו של ביטוי זה. האם מתייחס הוא רק לזכיה ישירה על-פי הצוואה, דהיינו, כאשר הזוכה מצויין במפורש בצוואה, או אף לזכיה עקיפה, כגון - בעצם קיומה של הצוואה הנוכחית מתבטלת צוואה קודמת, וכן חלקו בעזבון כיורש - גדל.

במקרה שבדוגמה, אמנם אין הוא זוכה על-פי הצוואה, ואין הוא מוזכר כיורש בה, אולם מאחר וכל מהותה של הצוואה הוא ביטול הצוואה הקודמת - הרי בפועל, חלקו בעזבון, כיורש על-פי דין - גדל.

הפסיקה הינה חד משמעית, ומורה על צמצום הביטוי "המזכה" לזכיה ישירה בלבד, בדרך של ציון שמו כיורש בצוואה.

כל זכיה או טובת הנאה אחרת ועקיפה, הצומחת למי שנטל חלק או היה עד וכו' - אינה נחשבת כזכיה, לעניין הוראת סעיף זה.

"רק הוראת צוואה המזכה במנה כלשהי באופן ישיר את העד או את מי שערך אותה וכו' פסולה, ואין להרחיב את הפסול אם אין בצוואה הוראה המזכה ישירות ברכוש או בטובת הנאה אותו עד או עורך צוואה וכו' אלא רק בעקיפין הוא נהנה מן הצוואה."

בעניןי י.ש. נ' י.א. המנוח הורה בצוואתו על הקמת שלוש נאמנויות. האחת לטובת התובעת אשתו, השנייה לטובת בנו - הנתבע 1, והשלישית לטובת נכדיו. לצורך הקמת הנאמנויות וקיומן מינה המנוח שלושה נאמנים.

ב"כ הנתבע 1, המתנגד, טען לבטלות הוראות הנאמנות בצוואה מחמת מעורבותו של הנאמן.

נפסק, כי אין מחלוקת שהנאמן מעורב היה, עד צוואר,בעריכתה של הצוואה. הגם שהוא לא היה "עד לעשייתה" הוא היה זה שערך אותה. מבחינה זו נופל הנאמן בגדרה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה. עם זאת, הוראה זו קובעת את בטלותה של ההוראה המזכה ככל שההוראה המזכה אכן מזכה את המעורב. "הוראת צוואה... מזכה את מי שערך אותה... בטלה" - כך לשון סעיף 35 לחוק הירושה.

נפסק, מי שמונה לשמש כנאמן בצוואה ועל-פיה לא ייחשב כזוכה במשמעות הוראת סעיף 35 לחוק הירושה. משכך, אין במעורבותו בעריכת הצוואה כדי להביא לפסלותה.

במקרה הנדון נקבע, כי גם אם מקבל הנאמן את הבעלות/השליטה על נכסי העיזבון הוא מקבל אותם מתפקידו כנאמן לשם ביצוע הוראות המנוח. לפיכך, אינו זוכה ובוודאי לא בדרגה או במשמעות של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה.

נפסק, כי אין לראות בנאמן כזוכה, ועל-כן אין במעורבותו כדי להביא לפסלות הוראות הנאמנות שנקבעו בצוואה. כמו-כן, כי לראות בשכר הטרחה שישולם לו עבור מילוי תפקידו משום זכייה.

הערעור שהוגש על פסק הדין לבית המ שפט המחוזי - נדחה.

אף בבקשת רשות הערעור שהוגשה בעניין זה - נדחתה. בית-המשפט העליון הדגיש, כי אין בעובדה שאדם משמש נאמן לפי צוואה כדי להביאו בגדרי זוכה כמשמעות המונח בסעיף 35. יחד עם זאת, אין משמעות קביעה זו כי נאמן לעולם לא יבוא בגדרי זוכה, ושאלה זו תלוית נסיבות.

נקבעי כי החלטות בית-המשפט קמא עולות בקנה אחד עם פסיקת בית-המשפט העליון באשר לפרשנות שי שלתת לסעיף 35 לחוק.

בעניין פלונים ציין בית-המשפט את הפרשנות המצמצמת שניתנת לסעיף 35 ופסק, כי העובדה שעוה"ד היא מנהלת העיזבון, אינה הופכת אותה, בנסיבות, לזוכה במובנו של סעיף 35; ואין מדובר בגדר המקרים החריגים בהם ייחשב עו"ד המבצע את הצוואה כזוכה לפי סעיף 35.

הוראת צוואה המזכה תאגיד, שמנהלו או עובדו נטלו חלק בעריכתה

האם הוראתו המגבילה של הסעיף תחול אף על הוראה בצוואה המזכה תאגיד, כאשר עובד התאגיד או מנהלו ערכו את הצוואה או היו עדים לעשייתה וכו'?

האם נתייחס אל התאגיד כגורם נפרד, ולפיכך, לא תפסל ההוראה המזכה אותו, או שמא כל עובדיו, מנהליו וכו' מהווים חלק מאורגן החברה, וכל פעולה של מי מהם תחשב כפעולה של החברה. אם כך, יגרום הדבר לפסילת הוראה המזכה את החברה, למרות שהיא גופה, ברור שלא ערכה את הצוואה וכו'.

את הוראות הסעיף יש לפרש בצמצום ובדווקנות, ואין להרחיב את מעגל הכלולים בו, אלא להחילו רק על מי שהצוואה "מזכה" אותו אישית.

כאמור, גם מי שיש לו טובת הנאה עקיפה מציונו של זוכה מסויים בצוואה - אינו נכלל בהגדרה "המזכה" האמורה בסעיף.

לפיכך, עובד החברה, מנהלה וכו', אשר ערכו את הצוואה, היו עדים לעריכתה וכו' - גם אם נגרמה להם טובת הנאה עקיפה, בכך שהתאגיד נקבע כזוכה בצוואה, כגון: העלאה במשכורתו, או הגדלת חלקו בהון החברה בהיותו בעל מניה וכו' - אין בכך בכדי לפסול את ההוראה המזכה את התאגיד.

"אין התאגיד עד, אלא האדם הפיזי החותם על המסמך הוא העד. ואם כי יכול להיות שלעד יש אינטרס שהתאגיד יקבל טובת הנאה... הרי המחוקק לא ראה צורך, כאמור, לבטל הוראת צוואה כזו בגלל אפשרות של טובת הנאה כזו."

הפרשנות הנלמדת מפרשת ישיבת מדרש פורת יוסף יפה היא לא רק לעדות של תאגיד. פרשנות זו יפה גם ל'עריכה' וגם 'לנטילת חלק באופן אחר בעריכה'. מבחינה זו אין לעשות הבחנה בין סוגי המעורבות שבסעיף 35 לחוק הירושה. אין גם כל סיבה להבחנה שכזו. אם הפרשנות נכונה למעורבות מסוג עדות, שהיא המעורבות המסיבית והאינטנסיבית ביותר, בוודאי שנכונה היא למעורבות מסוג 'עריכה' ומסוג 'נטילת חלק באופן אחר בעריכה' המהוות מעורבות פחות חמורה.

גם העובדה שבית-המשפט העליון, בע"א 7506/05 שוורץ נגד בית אולפנא בית אהרון נד(2) 215, בחן את התנהגות האורגן לגופה בלא שנדרש לשאלת מעורבותו של התאגיד, אין בה כדי להצביע על פרשנות מרחיבה לסעיף 35 לחוק הירושה ככוללת את התאגיד. משהגיע בית-המשפט למסקנה כי אין בפעילות של האורגן משום מעורבות, הסתפק כך ודחה את ההתנגדות.

התכלית החקיקתית שבבסיס הוראת סעיף 35 לחוק והטכניהקה החקיקתית שננקטה להגשמתה אינן מותירות מקום לתחולתה של 'תורת האאורגנים', שנפתחה בדיני החברות על הוראה זו.

התורה האורגנית נועדה להטיל אחריות על תאגיד גם אם הוארגן עצמו אינו אחראי. על-פי תורה זו, אחריותו של התאגיד לפעולות הוארגן אינה אחריות שילוחית ואין היא מותנית באחריותו של האורגן. יישום תורה זו על הוראת סעיף 35 לחוק עומדת בסתירה גמורה לפרשנות המצמצת שלה, לפיה אין אחריות לתאגיד (אין זכייתו נפסלת) אפילו אם האורגן שלו אחראי ('מעורב' כאמור בסעיף 35 לחוק).

ודוק! לצידה של 'תורת האורגנים' חיה ונושמת הדוקטרינה של האחריות שילוחית. על-פי דוקטרינה זו ניתן להטיל אחריות על תאגיד בגין אחריותם של האורגנים שלו. אילו רצתה הפסיקה להרחיב את זהות 'הזוכה', על-פי סעיף 35 לחוק, גם על תאגיד בגין פעולות האורגנים שלו ניתן היה לעשות זאת מכוח הדוקטרינה של האחריות השילוחית. לשם כך לא היה צורך להמתין להתפתחותה של 'תורת האורגנים'.

תורת האורגנים לא מטילה יותר אחריות על התאגיד, בכל הנוגע להוראת סעיף 35 לחוק, מאשר הטילה דוקטרינת האחריות השילוחית; ואם דוקטרינה אחרונה זו, התולה את אחריות התאגיד באחריות האורגן (בשל פעילותו), לא הביאה לפסילת זכייתו של התאגיד, אין 'תורת האורגנים' המטילה אחריות על תאגיד ללא הטלת אחריות על האורגן שלו צריכה להביא לפסילת זכייתו של התאגיד.

על-פי 3027/90 חברת "מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ" נגד מדינת ישאל, מה(4) 364, נדרש הנשיא ברק ל'תורת האורגנים' בכלל וליישומה על דיני התעבורה. כבוד הנשיא קבע כי נקודת המוצא העקרונית צריכה להיותכי כל נורמה הקובעת תוצאות משפטיות באשר לאדם, חלה גם על תאגיד. רק כאשר מתבקשת כוונה אחרת, כלומר כאשר תכליתו של החוק הרלוונטי אינה עולה בקנה אחד עם החלת הנורמה על התאגיד, יש מקום לסטייה מהגישה הכללית תוך צמצום תוצאות הנורמה לבן אנוש, בשר ודם, בלבד.

בעניין פלונית נגד אוניברסיטת תל-אביב נקבע, כי בכל הנוגע להוראת סעיף 35 לחוק הירושה יש מקום לסטות מגישה הכללית ולצמצם את תוצאות הנורמהלבין אדם, בשר ודם, בלבד. סטייה זו מתבקשת מעצם התכלית החקיקתית שבבסיס ההוראה, מהטכניקה החקיקקתית שננקטה ליישומה ומהפרשנות שניתנה להוראה זו. הוראת סעיף מייחדת את המעורבות לזוכה ולבן-זוגו. מדוע לא ייחד המחוקק את המעורבות גם לזוכה ולילדו, לזוכה ולאביו ו/או לבני משפחה אחרים שהם בשר ודם? הוא לא עשה זאת משום התוצאה הקשה שלה, ולכן הפנה את כל האחרים להוראת סעיף 30(א) המשרתת את אותה תכלית חקיקתית. לפיכך, אין להפעוך את התאגיד לבשר ודם כאשר בני בשר ודם אחרים יצאו מתחולתה של ההוראה.

ערעור שהוגש על פסק-הדין נדחה. באשר להחלת "תורת האורגנים" קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לשלול באופן גורף את תחולתה של תורת האורגנים על דיני הירושה ועל סעיף 35 לחוק הירושה. תימוכין לכך ניתן למצוא בסעיף 4 לחוק הירושה הקובע כי לעניין ירושה, דינו של תאגיד כדין אדם בשר ודם, וכן בהקבלה בין תאגיד לבין אדם המעוגנת בסעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ("מקום שמדובר באדם - אף חבר בני אדם במשמע בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד"). אשר על כן, אם דיני הירושה מכירים בכשרותו של תאגיד לזכות במנה מתוך העיזבון, הרי שהגיונם של דברים וכן על-מנת ליצור איזון בתוך סעיף 35 עצמו, יש להכיר גם באפשרות כי זוכה שכזה עלול להשפיע באפן לא ראוי על המצווה ובהתאמה להחיל עליו את עילות הפסלות.

עוד קבע בית-המשפט, כי החלת תורת האורגנים על סעיף 35, יש ותעשה באופן מסויג ובמקרים הראויים. אלה ייגזרו מזהות האורגן, זהות התאגיד (לרבות היותו מלכ"ר/מוסד המשרת את הציבור לעומת תאגיד כלכלי רגיל) ועילת הפסלות (אם שתי עילות הפסלות הראשונות שבסעיף 35 שפורשו בצמצום, או העילה השיורית אותה מאפיינת הגישה הגמישה יותר הבוחנת כל מקרה לנסיבותיו), וכשברגע מטרתה ההרתעתית של הוראת הפסלות, אך גם תכילתם של דיני הירושה המבקשים לכבד רצונו האחרון של המצווה.

עם זאת באשר למקרה ר.פ. קבע בית-המשפט, כי החלתה של תורת האורגנים איננה נדרשת, שכן במקרה זה לא היה 'אורגן', הגוף הזוכה הינו מלכ"ר שלעובדיו אין תמריץ להשיא רווחים למן יזכו לתגמול כספי, עילת הפסלות מכוונת למי שערך באופן טכני את הצוואה קרי, לעורך-דין קידר עצמו - והאוניברסיטה וסוגיית זכייתה של האוניברסיטה איננה ברורה כלל ועיקר.

תאגיד בשליטת אדם אחד - הרמת מסך

הספק עשוי להתעורר במקרה בו האדם שערך את הצוואה היה עד לעריכתה וכו', הוא הבעלים ובעל השליטה העיקרי של תאגיד, ואותו תאגיד צויין כזוכה בצוואה. האם במקרה זה יראו בו ובתאגיד גורם אחד, בכך שהצוואה נעשתה למעשה לטובת אותו אדם, למרות שהתאגיד צויין כזוכה - או שמא יראו בחברה יישות משפטית נפרדת, וככזו תהווה "גורם אחר"?

יתכן שבמקרה כזה ובדומיו יש "להרים את המסך ולומר כי הצוואה נעשתה בעצם לטובת אותו פלוני".

לגופו של עניין, לא הוכרעה השאלה, והדבר הושאר "בצריך עיון".

הוראת צוואה המזכה הקדש ציבורי

'זכייה' עקיפה אינה 'זכייה' לפי סעיף 35, ועלכן גם 'זכייה' להלכה ולא למעשה אינה נופלת בגדר 'זכייה' לפי סעיף 35. ש. כרם - בספרו "חוק הנאמנות, התשל"ט-1979" - מאפיין נאמנות בה ישנה זהות בין הנאמן לנהנה (הכוונה לנאמנות ציבורית) כנאמנות למטרה, כאשר נכסי הנאמנות אמורים להישאר בבעלות הנאמן, ונתן דוגמה - כאשר אדם תרם סכום להקמתמבנה בשטח אוניברסיטה מסוימת שיישא את שמו, על הנאמן להשתמש בסכום למימון הקמתו של המבנה. הבניין אמור להיות בבעלות האוניברסיטה, ולכן להלכה, אומר ש. כרם, האוניברסיטה הינה הנהנית; ואולם אין היא פועלת אלא לשם מטרותיה הציבוריות, ולכן אין מניעה למנותה כנאמן בין אם מונתה ככזו בתנאי הנאמנות ובין אם לאו.

בעניין פלונית נגד אוניברסיטת תל-אביב, התובעת קיבלה לידיה שליטה בחלק ממסת העזבון, אך המנוחה קבעה מפורשות בצוואה, כי התובעת, בעלת השליטה, אינה יכולה לעשות שימוש במה שקיבלה אלא למטרות שנקבעו בצוואה - מטרות ציבוריות. נקבע כי המבחן שיש להפעיל על מנת לדעת אם אדם או גוף הוא נהנה או נאמן אינו מבחן הבעלות בנכס הנאמנות, שכן נאמן רשאי להירשם אף כבעלים של הנכס. המבחן הוא הבעלות/השליטה בנכס הנאמנות. אם מטרותיו הפרטיות - נהנה הוא, ואם למטרה אחרת - נאמן הוא. מבחן המטרה - לאיזו מטרה ניתנה לאותו גוף או אדם הבעלות/השליטה בנכס הנאמנות. אם מטרותיו הפרטיות - נהנה הוא, ואם למטרה אחרת - נאמן הוא.

משום שהנהנה למעשה באותו עניין היה ציבור באי התובעת - סטודנטים ואוהבי ספר למיניהם - אותה 'זכייה' לפי סעיף 35.

הערעור שהוגש על פסק-הדין - נדחה.

הוראת צוואה המזכה 'רשות'

מה דין הוראה בצוואה המזכה אדם, כאשר אדם זה ערך את הצוואה כ"נוטריון", דהיינו כ"רשות" בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק.

האם העובדה שהצוואה נערכה על-ידו במסגרת תפקידו כ"רשות" - תבדיל בינו כזוכה בצוואה לבין תפקידו כ"רשות" בעת שערך את הצוואה?

ב-תע"ז (ת"א) 6095/89 נדון מקרה כאמור. במקרה זה הזוכה בצוואה היתה בת-זוגתו של הנוטריון, שלעניין הוראת סעיף 35 - דינה כדין מי שערך הצוואה. נפסק כי "ההגיון מחייב את הקביעה שלפיה יש לפסול צוואה שנערכה בפני רשות". בנסיבות אלו אין לייחס משמעות טכנית גרידא לפעולתו של הנוטריון בהיותו "רשות", ולפיכך תחשב פעולת הנוטריון כמי שלקח חלק בעריכת הצוואה.

הוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה

המחוקק הרחיב את היקף הוראת הסעיף, לבטלות הוראה לטובת זוכה שנטל חלק כאמור בסעיף, אף להוראות בצוואה המזכות את בן-זוגו.

הרחבה זו מתייחסת לכל האמור בסעיף, הן לאיסור והן לחריג "פרט לצוואה בעל-פה", ובמקרה של צוואה בעל-פה - אין לבטל את הוראת הצוואה גם אם מזכה היא את בן-הזוג, למרות שניסוחית, אין הדבר מובן כך.

"יש לקרוא את הדיבור "אחד מאלה" שבסוף הסעיף כמוסב על חלקו הראשון, לרבות היוצא מן הכלל הנוגע לזכאי על יסוד צוואה בעל-פה."

בן-זוג של "רשות"

צוואה הנערכת בפני "רשות", כהוראת סעיף 22 לחוק, כגון צוואה הנערכת בפני נוטריון כרשות - אינה מקימה חיץ בין "הרשות" ובין "הנוטריון".

לפיכך, כאשר הזוכה על-פי הצוואה הינה בת-זוגתו של הנוטריון (ובוודאי הנוטריון עצמו) - הרי יש לפסול הוראות הצואה לטובתה, מאחר והיא "בת-זוגו" של מי שערך הצוואה בפועל.

 

ביטול חלק מהוראות הצוואה בלבד

כאשר מוכחת מעורבות בצוואה בדרך של נטילת חלק בעריכתה וכו', המביאה לבטלותה, כאמור בסעיף 35 לחוק - השאלה היא, האם הבטלות הינה של הצוואה כולה או רק של אותן הוראות שהזוכה היה מעורב בהם ונטל חלק פעיל בעריכתם.

נפסק, כי סעיף 37 מסביר למעשה את משמעות המילים "הוראת צוואה", ומשמעותה - "גם הצוואה כולה, חלק ממנה ותנאי מתנאיה במשמע".

הגדרה זו מאפשרת ליישם את הביטול האמור בסעיף 35 לחוק בצוואה כולה, ובאותה מידה מאפשרת גם להסתפק בביטול חלק ממנה או תנאי מתנאיה בלבד, הגם שמדובר בתנאי שהוא חלק מאותה צוואה בה נפל הפגם.

הדבר נכון במיוחד במקרה בו נשארות הוראות "עצמאיות", גם אם יבוטלו התוספות.

הבחינה האם ביטול הוראה בצוואה או חלק מצוואה פוגמת ופוסלת אף את יתרת הוראות הצוואה - נבחנת באספקלריית רצון המצווה, דהיינו - האם בהותרת שאר הוראות הצוואה לא יהיה כדי לעוות את רצון המצווה.

בעניין גדליה, הותיר המנוח צוואה ובה ציווה את עזבונו לשלושת אחיותיו, בחלקים שווים.

בית-המשפט קבע כי הוראת הצוואה המזכה אחת מהן - בטלה, מהטעם שיורשת לא לקחה "באופן אחר" חלק בעריכת הצוואה, ועל-בסיס הוראת סעיף 35 לחוק, הוראת הצוואה המזכה אותה - בטלה.

בית-המשפט, על-בסיס קביעה זו, פסל את כל הצוואה, לרבות ההוראות המזכות את שאר הזוכים, וזאת מהטעם:

"בענייננו, הוראת זיכוי אחת..., המחלקת את הרכוש בין ארבעה, עשויה מקשה אחת. ביטול ההוראה ככל שהיא מזכה את כתון בלבד (אחת היורשות - ב.ק.),תעוות את רצון המנוח. בנסיבות אלה אין אלא לפסול את הצוואה כולה."

 

'הוראת הצוואה בטלה' - מי יזכה בה?

כאשר התקיימו תנאי הסעיף בדבר לקיחת חלק בעריכת הצוואה וכו' - הוראות הצוואה המזכות את מי שלקח חלק וכו' - בטלות.

המחוקק נמנע מלהוסיף הוראה אופרטיבית - מה יעשה בחלק העזבון אליו מתייחסת ההוראות הבטלות.

האם חלק העזבון המתייחס להוראות אלה יחולק בין שאר הזוכים המצויינים בצוואה, בהתאם לחלקיהם בה, או שמא חלק זה יחולק בין היורשים על-פי דין, בהתאם לחלקיהם.

יצויין, כי בסעיפים 44-43 לחוק לדוגמה, המחוקק מצא לנכון לציין מפורשות כי העזבון יעבור ליורשים על-פי דין בלבד.

שאלה זו נדונה ב-תע"ז (ת"א) 6095/89 ומענה לה ניתן בהתבסס על פרשנות סעיף 50 לחוק. סעיף זה דן במקרה בו זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת, והמצווה לא קבע בצוואתו אדם אחר שיזכה במקומו.

גם בסעיף זה ציין המחוקק - "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת", ללא ציון סוג הזוכים בהוראה בטלה זו.

תוך יישום כללי הפרשנות, לפיהם הוראות חוק הירושה יפורשו מתוך עצמן, ובהתבסס על פרשנות סעיף 15 וסעיף 2 לחוק - הגיע בית-המשפט למסקנה כי כאשר הוראה בצוואה בטלה - יזכו בה שאר הזוכים על-פי הצוואה, בהתאם לחלקיהם בה.

וראה דרך פרשנות זו בפירוש סעיף 50 להלן;

כב' הנשיא מ' שמגר, אשר נדרש לעניין זה במסגרת הערעור על פסק-הדין, הפך את החלטת בית-המשפט המחוזי, וקבע כי חלק העזבון אשר לגביו נמצא היורש על-פי הצוואה פסול מלרשת - יחולק בין היורשים על-פי דין, ולא שאר היורשים על-פי הצוואה.

בעניין זה נמצא אחד היורשים פסול מלרשת, מאחר והיה בן-זוגו של עורך-הדין אשר ערך את הצוואה.

על-פי הפרשנות אותה אימץ הנשיא מ' שמגר, הרי כאשר המוריש לא ציין בצוואתו מי ירש את חלקו של יורש שימצא פסול מלרשת - יש לראות את אותו חלק או אותה מנה בעזבון, כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש.

מצב זה, בו לא ציווה המוריש חלק מהעזבון במסגרת הצוואה - הוסדר במסגרת הוראת סעיף 66(ב) לחוק, שם נקבע כי מקום שציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום צוואה, ועל הנותר צו ירושה.

בהתבסס על העיקרון המנחה בחוק, כפי שנקבע בהוראת סעיף 2 לחוק - כי הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה - הרי המשמעות המצטברת של ההוראות היא, שבכל מקום שהצוואה לא מורה מה יעשה בחלק העזבון - יחול על חלק זה העיקרון הכללי והבסיסי - שחלוקתו תעשה על-פי כללי הירושה על-פי דין.

העדפת שאר היורשים על-פי הצוואה על פני היורשים על-פי דין - מהווה פעולת העשרת שאר היורשים על-פי הצוואה מעבר למה שהוריש להם המצווה, וכמוה כהתערבות בלתי-מוצדקת בחופש לצוות.

נטל ההוכחה

"הטוען כי הוראת צוואה נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - עליו הראיה."

אולם, אם מעובדות המקרה מסתבר - "כי מי שלקח חלק בעריכתה של הצוואה הוא גם בין הזוכים לפיה - בטלה ההוראה המזכה מכוח החוק מניה וביה, בלי שיש צורך להוכיח כי הופעלה השפעה פסולה הלכה למעשה". "המדובר איפוא על הנחה, שאינה ניתנת לסתירה".

לאור מצב קשה וקיצוני זה, נפסק בשורה ארוכה של פסקי-דין, כי אין לתת להוראת סעיף 35 פירוש מרחיב, ויש לפרשו על דרך הצמצום.

בעניין קופרברג טענו המתגנדים, שהתובעת לא הצליחה לסתור את הטענה כי היא שיצרה את הקשר בין המנוחה לבין עוה"ד שערך את הצוואה. ההיפך הוא הנכון, התובעת העידה כי היא הכירה את עוה"ד שנים רבות לפני מועד עריכת הצוואה.

עוד טענו המתנגדים, כי קיים קשר של שתיקה סביב נושא עריכת הצוואה, וכי לנוכח היחסדים הטובים שבין המנוחה לתובעת, לא יעלה על הדעת, כדברי המתנגדים, שהתובעת לא ידעה על קיומה של הצוואה עד לשנת 1994 או 1997 (התובעת העידה כי ראתה את הצוואה לראשונה רק בעת שהמנוחה עברה לבית-אבות).

בית-המשפט דחה את הטענות הללו, בקובעו כי התובעת אינה צריכה לסתור את הטענה כי היא שיצרה את הקשר בין המנוחה לבין עוה"ד, מהטעם הפשוט, שיצירת קשר מעין זה לא הוכחה, אף לא לכאורה. התובעת נחקרה בנקודה זו, והעידה, עדות שלא נסתרה, כי אין היא יודעת עיצד נוצר הקשר בין המנוחה לעוה"ד בנוגע לעריכת הצוואה. התובעת העידה עוד, כי המנוחה הכירה את עוה"ד היכרות מוקדמת, מעת שערך את צוואת בעלה המנוח של המנוחה. בעובדה לכשעצמה, כי התובעת עצמה הכירה את עוה"ד בנסיבות אחרות, אין ולא כלםו עם העובדה כי עוה"ד הוא עורך צוואתה של המנוחה.

באופן דומה לא הוכח "קשר של תשיקה" או כל פגם אחר בהתנהגות התובעת, המביא למסקנה כי היא לקחה חלק בעריכת הצוואה, באופן המביא לפסילתה. גם העובדה לפיה נודע לתובעת על קיומה של הצוואה שנים לאחר עריכתה, אינה מחשידה את התובעת במעורבות אסורה כלשהי.

מעבר לנדרש, העיר בית-המשפט, כי הפסיקה נקטה גישה מצמצמת לסעיף 35 לחוק הירושה, ובמקרים רבים בהם הייתה מעורות כלשהי של הנהנים על-פי הצוואה בעריכתה, הם לא נכנסו לגדרו של סעיף זה, והצוואה לא בוטלה.

לעניין סעיף 35 לחוק הירושה, המחוקק ביקש למנוע מצב שבו הנהנה הינו "המוציא והמביא. הוא המלבן והמסביר. הוא המקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עו"ד ועד לחתימת המנוח". מצב דברים זה הוא שביקש החוק למנוע, ברם, שמץ מכל זה לא הוכח על-ידי המתנגדים.

הוכחת הפסלות מתוכן הצוואה

ההשפעה הנטענת צריכה להילמד מהליכי עריכתה של הצוואה.

תוכנה של הצוואה, הגם שהיא מיטיבה במיוחד עם אחד הזוכים - אין בו בכדי להסיק דבר לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, כל עוד לא הוכחה הטענה במסגרת הליכי עריכתה.

אישור הצוואה בפני שופט

במקרה הנדון ב-ע"א 576/72 ציין בית-המשפט כי במסגרת השיקולים בבחינת השאלה האם לראות בנהנה כמי ש"נטל חלק בעריכת הצוואה" - ייחס בית-המשפט "משקל נגד" לעובדה שהצוואה היתה "צוואה בפני רשות" ונחתמה בבית-המשפט.

הוכחת הטענה - הצורך בסתירתה

לאחר שהמבקש הוכיח את הטענה לנטילת חלק, ולו בראיות לכאורה - חובה על המשיב להזים, בראיות משלו, טענות וראיות אלו.

לפיכך, כאשר המבקש מביא ראיות לכאורה, ולו קלושות - והמשיב לא סתר אותם - תיפסל הצוואה, מחמת שלא נסתרו ראיות המבקש.

המתנגד לקיום - מתחיל בהבאת הראיות

מאחר שנטל הראיה להוכחת הטענה מוטל על המתנגד לקיום הצוואה - הרי הכלל הוא, שמי שנטל הראיה מוטל עליו, פותח בהבאת הראיות, ואין זה משנה אם הוא התובע או הנתבע, מבקש או משיב.

 

"פעלתנות קודמת" - אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה

כאשר הקשר בין מי שנטל חלק בעריכת הצוואה למצווה נכלל בגדר "פעלתנות קודמת", דהיינו שלאחריה נוצר קשר ישיר ועצמאי בין המצווה לעורך-הדין - אין לראות באותה "פעלתנות קודמת" משום נטילת חלק בעריכת הצוואה.

"שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה -יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה."

שונים פני הדברים כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך-הדין, והנהנה לבדו מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לעורך-הדין, שאז אותה "פעלתנות קודמת" בעינה עומדת.

ב-ע"א 14/90, תוך אימוץ ההלכה הנ"ל, הוסיף כב' השופט מלץ, כי לעיתים ההבדל בין אותה "פעלתנות קודמת" שאינה מביאה לבטלות הצוואה, ובין נטילת חלק בעריכת הצוואה המביאה לבטלות הצוואה - "עשוי להיות דק ועדין".

במקרה זה נקבע, כי למרות שפרטי הצוואה הובאו בידי הזוכה על-פי הצוואה, הרי משהוכח כי המנוח נפגש ביחידות עם עורך-הדין, והלה בדק עמו את פרטי הצוואה והם הושארו כשהיו - יש בכך משום "התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה", והדבר מנתק את הקשר בין אירועי העבר לציוויו הנוכחי של המצווה.

בעניין א.ש. הסתיר מבקש קיום הצוואה את העובדה כי נעשה בעבר ניסיון קודם לעריכת צוואה בפני עורך דין, כאשר מבקש הקיום ליווה באותה עת את המנוח לעריכת הצוואה ורק מפאת העובדה שהיה צורך במתורגמן לא נערכה הצוואה.

לאחר שבחן את מכלול הראיות והנסיבות שהיו בפניו, ולאור ההלכות שנקבעו בענייןפרשנותו של סעיף 35 לחוק הירושה, קבע בית-המשפט כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי המבקש נטל חלק בעריכת הצוואה באופן אליו מכוון סעיף 35 לחוק הירושה.

בית-המשפט קבע כי העובדה שהמבקש הסיע את המנוח בפעם קודמת לעריכת צוואה, ניסיון אשר כאמור לא צלח, אין בה כלעצמה כדי להשליך על תקופתה של הצוואה האחרונה, היא הצוואה נשואת המחלוקת.

המבקש לא נכח בעריכתה של הצוואה האחרונה, ולא הוכח כי הוא עצמו נטל חלק בעריכתה באופן כלשהו. סיומה של הפגישה אצל עורך-הדין הקודם ללא שנערכה צוואה מהווה גם את סיומה של מעורבות המבקש בעריכת הצוואה, שאם ייאמר אחרת יהא בכך לפסול כל צוואה עתידית של המנוח, גם כזו שלא היה למבקש ו/או למי מבני משפחתו כל חלק בעריכתה.

גם העובדה שעורך-הדין לא הוא שערך, בסופו של יום, את הצוואה בנדון, אלא עורך-דין אחר, יש בה כדי לנתק את אירוע ניסיון עריכת הצוואה הראשונה מעריכת הצוואה בפועל.

אם בעבר ננקטה פרשנות מצמצמת לפיה "פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך-דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה", הרי שלפרקים נקטה הפסיקה בפועל בפרשנות מרחיבה יותר, לפיה נטילת חלק בעריכת הצוואה אינה מתחילה רק בשלב בו מועלית הצוואה על הכתב. לפי פרשנות זו המדובר ב-"ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו, אין הוא סובל מסמרות קבועים".

ניתן לומר כי קיימות שתי גישות, שאולי אפשר לראותן כשתי משמרות "דוריות" בבית-המשפט, זו שנטתה לצמצום וזו שהרחיבה קמעא. יתכן שניתן לייחס זאת למגמות הכלליות בתחום הפרשני בפסיקת בית-המשפט, כפי שהתפתחו לאורך העשורים האחרונים. עם זאת, ככל הנראה, מאפיינת הפרשנות הדווקנית את התייחסות הפסיקה לשתי עילות הפסלות הראשונות שבסעיף 35, ואילו הפרשנות הגמישה יותר מאפיינת את עילת הפסלות השלישית, ה-"שיורית". אכן, יהיו מקרים בהם לקיחת החלק בעשייתה של צוואה ברורה על פניה; אלה המקרים הקלים לבירור. אך מקרים אל מעטים אינם כאלה.

בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה.

סעיף 30 מול סעיף 35 לחוק

עילת ההשפעה הבלתי-הוגנת על-פי סעיף 30 רחבה וכוללת מצבים הנכנסים גם לגדר סעיף 35. ניתן לומר כי סעיף 35 מניח קיום השפעה בלתי-הוגנת בהתקיים תנאים מסוימים ובכללם נטילת חלק בעריכת הצוואה.

עם זאת, יש להפריד בין הטענות המעוגנות בסעיף 30 לחוק הירושה לבין הטענות שבגדר סעיף 35 לחוק הירושה. המטרה התחיקתית מאחורי סעיפים 30 ו-35 לחוק הירושה דומה, אך הטכניקה שננקטה בהם שונה. בסעיף 30 לחוק הירושה יש להוכיח את ההשפעה הבלתי-הוגנת, והנטל על הטוען להשפעה בלתי-הוגנת. בסעיף 35 לחוק הירושה אין צורך בהוכח של השפעה בלתי-הוגנת, אלא מגולם רעיון של פסלות אוטומטית לעניין הוראה לטובת מי שלקח חלק בעריכת הצוואה. המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. לכן עם אם יוכיח הנהנה כי לא השפיע באופן בלתי-הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.

אם יש חשש להשפעה בלתי-הוגנת, אפשר להפרך חשש זה על-ידי עדויות וראיות, אך לא כך הדבר כאשר הזוכה לקח חלק בעריכת הצוואה, ואין זה משנה מה היו נסיבות הפעולה. במקרה כזה יחול סעיף 35 לחוק הירושה שמביא לתוצאה קשה, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה. כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, נתנה לו הפסיקה פירוש מצומצם ככל שניתן.

סעיף 30 מול סעיף 35 לחוק

עילת ההשפעה הבלתי-הוגנת על-פי סעיף 30 רחבה וכוללת מצבים הנכנסים גם לגדר סעיף 35. ניתן לומר כי סעיף 35 מניח קיום השפעה בלתי-הוגנת בהתקיים תנאים מסויימים ובכללם נטילת חלק בעריכת הצוואה.

עם זאת, יש להפריד בין הטענות המעוגנות בסעיף 30 לחוק הירושה לבין הטענות שבגדר סעיף 35 לחוק הירושה. המטרה התחיקתית מאחורי סעיפים 30 ו-35 לחוק הירושה דומה, אך הטכניקה שננקטה בהם שונה. בסעיף 30 לחוק הירושה יש להוכיח את ההשפעה הבלתי-הוגנת, והנטל על הטוען להשפעה בלתי-הוגנת. בסעיף 35 לחוק הירושה אין צורך בהוכחה של השפעה בלתי-הוגנת, אלא מגולם רעיון של פסלות אוטומטית לעניין הוראה לטובת מי שלקח חלק בעריכת הצוואה. המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. לכן גם אם יוכיח הנהנה כי לא השפיע באופן בלתי-הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.

אם יש חשש להשפעה בלתי-הוגנת, אפשר להפריך חשש זה על-ידי עדויות וראיות, אך לא כך הדבר כאשר הזוכה לקח חלק בעריכת הצוואה, ואין זה משנה מה היו נסיבות הפעולה. במקרה כזה יחול סעיף 35 לחוק הירושה שמביא לתוצאה קשה, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה. כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, נתנה לו הפסיקה פירוש מצומצם ככל שניתן.

פורסם בקטגוריה פסילת צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.