תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום

72. תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום(תיקונים: התשמ"ה, התשנ"ח)
(א) נתן רשם לענייני ירושה או בית-משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על-סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר-מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית-המשפט.
(ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף-קטן (א), יודיע על כך הרשם לענייני ירושה ברבים וליורשים על-פי דין או לנהנים על-פי הצוואה.


העלאת עובדות או טענות חדשות – ולא ראיות חדשות

מנוסחו של סעיף 72(א) לחוק עולה כי שתיים הן העילות שבעטיין הוסמך בית-המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה שניתנו על ידו:

האחת - כשהמבקש מצביע בפני בית-המשפט על עובדות "שלא היו בפניו בזמן מתן הצו", השניה - כשהמבקש משמיע טענות שלא נטענו בפני בית-המשפט בעת שנתן את הצו.

אך בכך שהמבקש עובר את המשוכה שבהצבעה על עילה שיש בה כדי להצדיק פתיחתו של עניין שהסתיים - לא די. על המבקש לשכנע את בית-המשפט שאין מקום, במקרה הספציפי, לסרב להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש מפנה אליהן בשל כך "שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו או שיכול היה להביאה לאחר-מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה".

העלאת עובדות או טענות חדשות - ולא ראיות חדשות

יודגש, כי עניינו של סעיף 72 אינו בדיני ראיות. הוא אינו מדבר על ראיה חדשה כי אם על עובדה או טענה חדשה, שמבקש התיקון מבקש להעלות עתה, כזו שלא עלתה קודם-לכן, בטרם ניתן הצו במקורו.

כך למשל ב-בש"א (נצ') 1700/01 ביקש המבקש להביא פנקסי פטירה שמצא אצל בנו של מוכתר הכפר, לפיהם תאריך הפטירה של אביו שונה מהנרשם בצו הירושה. כב' השופט אברהם פסק, כי העובדה שהמנוח נפטר במועד פלוני או אלמוני, עלתה בפני בית-המשפט בטרם נתן את צו הירושה והיתה בלב המחלוקת. לפיכך אין לומר על מועד פטירת המנוח שהוא בבחינת עובדה או טענה חדשה שרק עתה היא עולה. ראיה חדשה יש בידי המבקש, והוא מבקש להוכיח באמצעותה עובדה או טענה שכבר עלתה והוכרעה בצו הירושה שניתנה בשעתו. על כן נקבע כי אין כל תחולה לעניין סעיף 72 לחוק ואין בידי בית-המשפט להיענות לבקשת התיקון הנסמכת על ראיה חדשה אך לא על עובדה או טענה חדשה.

נפסק כי ההבחנה בין עובדה או טענה חדשה לבין ראיה חדשה להוכחת עובדה או טענה ישנה אינה הבחנה לשונית גרידא. זוהי הבחנה היורדת לתכלית חקיקתו של סעיף 72. הסעיף הוא בבחינת חריג כלל סופיות הדיון, משהוא פותח פתח לשינוי בצו שיצא מפני בית-המשפט, לעיתים לאחר התדיינות רבה שקדמה לו. פתח זה צר הוא, והוא נותן בידי בעלי הדין לבקש את שינוי הצו מקום שנתגלו עובדות חדשות, שלא היו ידועות בטרם ניתן הצו המקורי, או טענות חדשות שלא יכלו להעלות אותה שעה.

פירוש, שלפיו גם ראיה חדשה עשויה להיכנס לגדרו של סעיף זה עשוי להרחיב את הפתח שאז כל מחלוקת, במשפט או בעובדה, שנדונה והוכרעה בהליך הראשון עשויה להיפתח לדיון מחודש, על-ידי כך שבעל דין יביא ראיות חדשות להוכחת אותן עובדות או טענות שנישנו במחלוקת והוכרעו.

'מעוניין בדבר' - מיהו?

הביטוי "מעוניין בדבר" המופיע בסעיף 72(א) לחוק הינו ביטוי "כולל וגמיש" ואינו מוגבל ליורש על-פי דין או לזוכה מכוח צוואה. הביטוי כולל בתוכו אף נושה של העזבון ואף נושה של יורש של העזבון.

משמעותו של הדיבור "המעוניין בדבר" רחבה מזו של "הנוגע בדבר". המעוניין בדבר יכול שיהיה מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העזבון, אולם יש להבדיל זאת מ-"ציפיה" לזכות בעתיד. הן "נוגע בדבר" והן "מעוניין בדבר" הם אלה, שאם מתקבלת גרסתם הם עצמם נהנים "מיד" מן העזבון.

בעניין פלונים עתרו בני הדוד של בן-זוגה של המנוחה, אשר כתבה צוואה, לביטולו של צו קיום שניתן. כב' השופט שוחט קבע, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי המבקשים אינם יורשים על-פי דין של המנוחה ואינם מחזיקים בצוואה מוקדמת לזו שקיומה מתבקש. אפילו אם המנוחה לא היתה קובעת בצוואתה הוראות לעניין מה שייעשה במקרה ובן-זוגה, הזוכה על-פי צוואה, ימות לפניה - עדיין לא היו נכנסים המבקשים בגדר "צאצאיו של יורש" על-פי סעיף 49 לחוק הירושה. נקבע, כי המבקשים לא קנו מעמד לעתור לביטול צו הקיום.

כללי הסמכות בעניין הפעלת סעיף 72 לחוק

כללי הסמכות בעניין הפעלת סעיף 72 לחוק הירושה הם:

(א) משנתן רשם את צו הירושה או צו קיום הצוואה – אין הבקשה לביטולו מוגשת לבית-המשפט למשפחה אלא לרשם הירושה.

(ב) רשם הירושה מוסמך לבטל את צו הירושה או צו קיום הצוואה או לשנותו.

(ג) במידה ורשם הירושה סבור כי אין להיזקק לבקשת הביטול מטעמי שיהוי - עליו להעביר את הבקשה להמשך הדיון בבית-המשפט למשפחה.

(ד) בקשה לביטול צו ירושה או צו קיום, שנעתרה על-ידי רשם הירושה, תקיפתה בערעור לבית-המשפט למשפחה. בקשה לביטול צו ירושה או צו קיום שלא נענתה על-ידי רשם הירושה, מועברת לבית-המשפט למשפחה, ובית-המשפט בוחן את היבטי השיהוי המעוגנים בדיני הירושה.

ישומו של סעיף 72 כלשונו היום, משמע, כפי שנוסח לאחר תיקון חוק הירושה והעברת הסמכות ליתן צווי ירושה לרשם לענייני ירושה הוא בעייתי משהו, משום שלפי לשונו השאלה אם המבקש יכול היה להביא את העובדה או הטענה הנדונה לקראת דיון בבקשה מקורית אם לאו עשויה להיות שיקול מן השיקולים שצריכים להנחות את רשם הירושות אם להעביר את הדיון לבית-המשפט אם לאו. השאלה הזו אינה מופיעה כשיקול מן השיקולים שצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו לדון בבקשה לתקן את הצו. אלא שאנו יודעים שלא כך היו פני הדברים עובר לתיקון, ודומה שהתיקון לא ביקש לשנות את המהות וזו נלמדת מנוסחו המקורי של סעיף 72 לפני תיקונו.

יוצא איפוא כי על בית-המשפט לשקול, בבואו ליתן צו לתיקון צו ירושה, אם מבקש התיקון יכול היה להביא את העובדה או את הטענה שבבסיס בקשת התיקון לפני שניתן צו הירושה במקורו.

הסמכות לתיקון צו ניתן קודם לתקנות הירושה

ביום 1.9.98 פורסמו תקנות הירושה, התשנ"ח-1998, אשר באו במקום תקנות 296-342 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה 56 שכותרתה "הוראות מעבר" קובעת כי תובענה בענייני ירושה שהוגשה לבית-משפט מחוזי לפני תחילתן של תקנות אלה, תידון בבית-המשפט אליו הוגשה; תובענה נוספת בענייני ירושה בעניין אותו עזבון תוגש גם לאחר תחילת תקנות אלה, לבית-המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה לראשונה; בתקנת משנה זו "תובענה" – למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום.

בעניין ניב התבקש תיקונו של צו ירושה. בית-המשפט שנתן את צו הירושה שתיקונו התבקש היה בית-המשפט המחוזי ואילו "בית-המשפט" בתקנה 1 לתקנות הירושה הינו "בית-המשפט לענייני משפחה".

תקנה 27(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, (להלן: "תקנות הירושה") קובעת ברישא: "המבקש תיקון או ביטול של צו ירושה או של צו קיום, יגיש בקשה בכתב לבית-המשפט או לרשם לענייני ירושה שנתן את הצו".

נקבע, כי בתקנה 2(א) בתקנות הירושה מוצאים אנו ש-"ענייני ירושה" בקשות ותובענות לפי החוק. שמא מינא שבקשה לתיקון צו ירושה הינה בגדר "תובענה נוספת בענייני ירושה" (סעיף 72 לחוק) ומאחר והיא מוגשת ב-"עניין אותו עזבון" שלגביו נתן בית-המשפט המחוזי צו ירושה הרי שהסמכות לדון ולהכריע בה מסורה לו – לבית-המשפט המחוזי ואיננה בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה.

בתקנה 56(2) לתקנות הירושה נקבע, כי על תובענה לפי תקנה זו תחול גם תקנה 27 המורה בתקנת-משנה (א), כי הבקשה לתיקון צו ירושה או צו קיום תוגש לאותו בית-המשפט שנתן את הצו.

מאחר ובענייני סמכות עניינית אין הסכמה דיונת יכולה להועיל גם אם קיבלה היא תוקף של החלטה. ההעברה במקרה עסקינן לא נעשתה מכוח סעיף 79(א) לחוק בית-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 שכן בית-המשפט המחוזי המוסמך לא מצא "שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית" ועל-כן הוראת סעיף 79(ב) לחוק בית-המשפט אינה עומדת כמחסום בפני החזרת הבקשה לדיון בפני בית-המשפט המחוזי.

אשר לסיפת תקנה 56(א) לפיה תובענה = "למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה", מכוונת היא לכך שאם התובענה הנוספת מוגשת בעניין אותו עזבון, שתובענה בהקשר אליו הוגשה לבית-המשפט המחוזי לפני תחילתן של תקנות אלה (כגון מינוי מנהל עזבון, צווים לפי סעיף 77 לחוק הירושה וכו'), הינה צו ירושה או צו קיום צוואה, תוגש תובענה שכזו לרשם הירושות ולא לבית-המשפט המחוזי חרף הרישא של התקנה.

בעניין ניב התובענה הנוספת היא תובענה לתיקון/שינוי צו ירושה שניתן בבית-המשפט המחוזי לפני תחילתן של התקנות ועל-כן נקבע כי מקומה בפניו.

פרשנות זהה לתקנה 56(א) ניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי בעניין טלמור.

באותו עניין הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה לתיקון צו ירושה, אשר ניתן על-ידו בטרם הוקם בית-המשפט לענייני משפחה.

בדוחותו טענת חוסר סמכות עניינית, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אמנם המגמה הכללית של המחוקק היא להעביר את כל ענייני המשפחה, כולל ענייני ירושה, לבית-המשפט לענייני משפחה, אולם, תקנה 56(א) לתקנות הירושה קובעת הוראת מעבר המהווה חריג לכלל הנ"ל.

לפיכך, ובהסתמך על האמור בסעיף 72(א) לחוק הירושה ובתקנה 27(א) לתקנות הירושה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הסמכות לדון בבשה לתיקון צו ירושה נתונה לו, שכן בקשה זו הינה בגדר "תובענה נוספת" כהגדרתה בתקנה 56(א) לתקנות הירושה.

לעומת זאת, בעניין עיזבון המנוח שמואל קליין ז"ל, קבע כב' השופט יעקב כהן מבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, כי סמכות תיקון וביטול צו ירושה או צו קיום צוואה, אשר ניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי, נתונה כיום דווקרא לבית-המשפט לענייני משפחה.

במרכז הדיון המשפטי בסוגיה זו ניצבות הוראות תקנה 56(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998. לגישת כב' השופט כהן, הסייג המופיע בתקנה, המוציא את בקשות צו הירושה וצווי הקיום מכלל התובעות שבהן דנה התקנה, חל לא רק על ההליך החדש הנפתח עתה בפני בית-המשפט, אלא גם על ההליך ה"היסטורי" שהיה בפני בית-המשפט המחוזי.

משמע כי אם ההליך הראשון, אשר הוגש לבית-המשפט המחוזי לפני תחילת התקנות, היה בקשה לצו ירושה או לצו קיום בלבד, אזי לא יוחל כלל ההמשכיות על התובענה החדשה. כלל ההמשכיות האמור הוחל, על-ידי התקנה, רק באותם מקרים בהם התובענה הראשונה, שנדונה בבית-המשפט המחוזי, לא הייתה בקשת צו ירושה או צו קיום גרידא.

האפוטרופוס הכללי בעניין עיזבון המנוח קליין ז"ל טען, כי על-פי תקנה זו, הטריבונל המשפטי שנתן את הצו, הוא ורק הוא, מוסמך לתקנו. לגישת כב' השופט יעקב כהן, בפרשנות זו יש משום התעלמות מכך שבסעיף 1 לתקנות הירושה נקבע כי "בית-המשפט" המוזכר בתקנות הינו "בית-המשפט לענייני משפחה". אין לסבור כי מחוקק המשנה השתמש בהיסח הדעת במסגרת תקנה 27 במושג "בית-המשפט" בהתכוונו בית-המשפט המחוזי, וזאת בניגוד להגדרה המפורשת בסעיף ההגדרות, הקובעת, כי מקום בו מופיעות המילים "בית-משפט" - מדובר בבית-משפט לענייני משפחה.

לשיטתו, תקנה 27 נועדה ליצור את ההבחנה בין הגשת הבקשה לתיקון צו הירושה או צ הקיום לבית-המשפט לענייני משפחה, או לרשם לענייני ירושה. ההבחנה בין סמכות דיון המשכית לבית-המשפט המחוזי או סמכות דיון לבית-המשפט לענייני משפחה, נחתכת, כאמור, על-פי הוראות תקנה 56(א) לתקנות הירושה.

תקנה 27 אינה נכללת בהוראות המעבר (אלא על דרך הפנייה) והיא חלה גם ובעיקר על בקשות לתיקון או ביטול צווים, שניתנו לראשונה לאחר צאת התקנות על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, ואשר יש החפץ בתיקונם או בביטולם. לגבי מקרים אלה קבע מחוקק המשנה את התפלגות הפניית הבקשות, בין לבית-המשפט לענייני משפחה ובין לרשם לענייני ירושה שנתן אותן.

תקנה 56(ג) מפנה לתקנה 27, מאחר שתקנה 56(א) קבעה כלל המשכיות באשר לתובענות אחרות בענייני ירושה, פרט לבקשות לצו ירושה או לצו קיום, אולם עדיין נותר הצורך להורות מהם הסדרים שיחולו בעת שמתבקש תיקון צו כאמור, אשר ניתן במקורו על-ידי בית-המשפט המחוזי. ההפניה לתקנה 27 מלמדת כי, בקשה מעין זו לתיקונו של צו שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, תידון בדרך רגילה שנקבעה לדיון בבבקשות "רגילות" לתיקון צו, שכן ברור כי תקנה 27 חלה בעיקרה על מקרים בהם מתבקש תיקונו של צו, אשר ניתן לאחר צאת התקנות על-ידי בת-המשפט לענייני משפחה או הרשם לענייני ירושות.

כדי ליישב את הקושי שמעוררת לשון תקנה 27 לתקנות הירושה, באופן שישרת את הפרשנות התכליתית ואת המדיניות השיפוטית הראויה, יש ליחס לפיכך את המילים "שנתן את הצו", המופיעות בתקנה, אך ורק לרשם לענייני ירושה. דהיינו, המבקש תיקון או ביטול של הצוא יפנה לבית-המשפט לענייני משפחה או לרשם לענייני ירושה שנתן את הצו.

נוסף על כך, סמכות השיפוט העניינית בתביעה מצויה בבית-המשפט לענייני משפחה לא רק עקב הפירוש הלשוני הדווקני של תקנה 56(א) לתקנות הירושה, אלא אף מטעמי פירוש תכליתי. מאז כניסתו לתוקף של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, הוקנתה סמכות השיפוט בענייני ירושה לבית-משפט זה, ותהיינה הסוגיות העומדות להכרעה סבוכות וכבדות משקל אשר תהיינה.

על-פי הוראות המעבר המצוות בסעיף 27 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הורה מנהל בתי-המשפט, באישור שר המשפטים, על העברתן של תביעות בענייני משפחה (הכוללות בחובן תבעיות בענייני עיזבונות), אשר טרם הוחל בהן בשמיעת עדים, לבית-המשפט לענייני משפחה.

לו תלויה הייתה התביעה הנדונה בבית-המשפט המחוזי בעת מתן צו ההעברה, הייתה היא מועברת מכוח הצו האמור לבית-המשפט לענייני משפחה, באשר טרם הוחל בשמיעת ראיות בה, קל וחומר כי משהוגשה הבקשה כ-9.5 שנים לאחר הקמת בית-המשפט לענייני משפחה, מחייבים השכל הישר והמנהל התקין כי תידון בפני בית-משפט זה.

לשיטת כב' השופט כהן, עלול אמנם להיווצר מצב בו ייאלץ בית-המשפט לענייני משפחה לבטל או לשנות צו שיצא מלפני בית-המשפט המחוזי, אולם גם בכך אין למצוא כל פגם, שהרי סמכותו של כב' בית-המשפט המחוזי לדון בענייני ירושות הועתקה והועברה כולה ובשלמותה לבית-המשפט לענייני משפחה.

הסמכות שהועברה כללה בחובה אף את הסמכות לביטולם או לתיקונם של צווים, שמוקנית היתה לבית-המשפט המחוזי, ומכאן, כי בעת ביטולו של צו, פועל למעשה בית-המשפט לענייני משפחה כשהוא בנעליו של בית-המשפט המחוזי.

כמו-כן, עקב שינוי שחל בהלכה המשפטית בעקבות פסק-הדין ברגמן, צפויות בשנים שתבואנה בקשות רבות להכנסת תיקונים בצווי ירושה (עקב חלוף השנים ועקב הוכחת שקידה ראויה). נראה כי יהא זה בלתי מעשי ובלתי יעיל להפנות תיקים אלה כולם לבתי-המשפט המחוזיים, אשר אינם עוסקםי עוד מזה שנים רבות בענייני ירושות (כערכאה ראשונה). קיום סמכות השיפוט בנושאים אלה בידי בית-המשפט לענייני משפחה ישרת היטב את מטרת וכוונת המחוקק בעת הקמת בית-המשפט לענייני משפחה, ויזרז את סיום והשלמת תהליך העברת סמכויות השיפוט בענייני ירושה מבית-המשפט המחוזי לבית-המשפט לענייני משפחה.

נוכח כל האמור לעיל, קבע כב' השופט יעקב כהן, כי הסמכות העניינית לדון בבקשה לביטול צו קיום הצוואה בעניין עיזבון המנוח מוקנית לבית-המשפט לענייני משפחה.

כך, גם בעניין שפטלוביץ קבע בית-המשפט המחוזי כי בקשה לביטול צו קיום צוואה שנתן בזמנו בית-המשפט המחוזי אינה בסמכות בית-משפט זה, כי אם בסמכות בית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט מפנה לתקנה 56(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, לפיה תובענה נוספת בענייני ירושה בעניין אותו עיזבון תוגש (לאחר תחילת תחולתן של התקנות הללו) לבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה.

אלם 'תובענה', לצורך כך, אינה כוללת בקשה לצו ירושה ולצו קיום. מתקנה זו עולה כי אין לשוב לבית המשפט המחוזי, אשר ציווה על קיום צוואה, "כאשר מעוניינים לבטל את צו הקיום או לשנותו, שכן הבקשה לצו ירושה או לצו קיום אינה בגדר 'תובענה' אשר כל תובענה נוספת בעניין אותו עיזבון צריכה להיות כרוכה בה במובן זה שהיא תוגש לאותו בית המשפט".

לעומת זאת, בעניין גמושר הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה דומה לזו של כב' השופט יעקב כהן בעניין קליין. כב' השופטת שטופמן קיבלה את הערעור וקבעה כי סמכות בקשה לתיקון צו ירושה, שהינה, אין חולק, "תובענה נוספת בענייני ירושה" ואינה בגדר בקשה לצו ירושה או בקשה לצו קיום צוואה, תידון בפני בית-המשפט המחוזי, אשר קנה, בראשונה, סמכות לדון בתובעה בענייני העיזבון.

כב'השופטת שוטפמן הוסיפה, כי אמנם צדק בית-המשפט קמא בפרשת קמושר, כי מבחינת הדין הרצוי, יהא זה ראוי שבית-המשפט לענייני משפחה ידון בתיקון צווי ירושה, שלעתים מתוקנים אחרי שנים רבות, שכן מזה שנים בית-המשפט המחוזי לא עוסק בענייני ירושות כערכאה ראשונה.

למרות זאת, לגישתה, מי שצריך לתת דעתו על כך הוא המחוקק המשנה. כמו-כון, לשון התקנות הרלוונטיות והפרשנות שניתנה על-ידי בית-המשפט העליון, אינה תומכת, כיום, במסקנת בית-המשפט קמא, לפיה הסמכות נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה.

טעות מהותית בצו

צו ירושה וצו קיום הוא פסק-דין לכל דבר, ואם נפלה בו טעות מהותית, הרי הדרך הנכונה לתיקונה היא בהגשת ערעור.

סעיף זה עוסק בתיקון הצו בהתבסס על עובדות חדשות ולא בתיקונו מחמת פגם שנפל בו. במקרה של פגם כאמור, הדרך לתיקונו הוא בהגשת ערעור (פגם מהותי, ולא פגם הניתן לתיקון מכוח הוראת סעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב).

שיהוי בהגשת הבקשה

סעיף 72(א) לחוק מסמיך את בית-המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה, על-סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו.

עם זאת רשאי בית-המשפט שלא להיזקק לטענה או לעובדה במקרה:

א. שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או -

ב. שיכול היה להביאה לאחר מתן הצו ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה.

חלופות אלו הובהרו ותוקנו בתיקון מספר 7 לחוק, בשנת 1985. בטרם תוקן הסעיף כללה סיפת הסעיף את ההוראה: "לפני שנתן את הצו ולא הביאה לפניו בהזדמנות הסבירה הראשונה".

תיקון זה נועד, בהתאם להצעת התיקון, להבהיר כי הוראת הסעיף מכוונת לשתי החלופות, כאמור.

שיהוי בלתי-סביר בהגשת הבקשה מונע מהמבקש את הזכות לבקש תיקון הצו.

בעובדות מקרה זה דובר בשיהוי של 14 שנים והבקשה נדחתה מחמת שיהוי.

ב-ע"א 671/88, נדון מקרה בו הוגשה בקשה לתיקון 13 שנים לאחר מתן הצו, בנסיבות בהם ניתן היה להגיש בקשה זו זמן רב לפני כן. נפסק כי האיחור מהווה שיהוי בלתי-סביר.

ב-ע"א 516/80 פורטו הגורמים העיקריים בהם יתחשב בית-המשפט בבואו להחליט אם חל איחור בהגשת הבקשה, והם:

* מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדות והטענות החדשות;

* מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי-הסבירות של הסבר זה;

* האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית-המשפט לביסוס טענותיו.

במקרה זה התבטא האיחור בתקופה של שמונה שנים. וגם אם חלק מתקופת האיחור יוצדק - עדיין יוותרו חמש שנות איחור.

לפיכך, נפסק כי מפאת הזמן הרב שחלף ועזיבת אחד הגורמים את הארץ - ייתקל כל ניסיון לבירור העובדות לאשורן בקשיים גדולים ביותר. במיוחד, יקשה לברר מה דובר בין האב לילדיו, מה סוכם בעניין הבית, למה חוברו כתבי הוויתור וכו'.

בנסיבות אלה בהם חברו יחדיו איחור ממושך והכבדה על בירורן של העובדות - סירב בית-המשפט לדון בבקשה.

ב-ע"א 4440/91 חזר כב' השופט שמגר על גורמים אלה (שהתייחסו לנוסח הסעיף בטרם תיקון מס' 7), ואף הוסיף כי בנוסף לאמור, על בית-המשפט ליתן דעתו למהותה, לטיבה ולמשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה.

ב-ע"א 336/80, 341/78, נדונה החלטה שניתנה עקב בקשת תיקון צו ירושה, בקשה שהוגשה לאור קיומה של צוואה קודמת, אשר קיומה היה ידוע למבקש התיקון עוד בעת מתן צו הירושה. הבקשה הוגשה שלוש שנים לאחר מועד מתן צו הירושה. נפסק, כי תקופה זו מהווה שיהוי שאינו מאפשר שמיעת הבקשה עתה.

ב-ע"א 46/89, נדון מקרה בו הוגשה הבקשה באיחור של שישה חודשים. נפסק, כי איחור של שישה חודשים בלבד, שלא השפיע במאומה על אפשרות בירורן של העובדות, מה עוד שכל כולו של התיקון התגדר במתן ביטוי להוראה חוקית מחייבת - לא מהווה שיהוי.

בעניןי זוהיר אבו סיני טענו המשיבים, ביחס לטענת השיהוי שהועלתה נגדם, כי ההגישו את בקשתם לביטול צו קיום הצוואה בהזדמנות הסבירה הראשונה, מיד כשנודע להם דבר מתן צו הקיום, בשלהי שנת 2004. לטענתם, רק אז התאשפר להם לצלם את התיק שהתנהל בפני הרשם, וכי אז נודע להם על הפגם שנפל בצוואה.

במקרה הנדון טענתם העיקרית של המשיבים כנגד הצוואה סבה סביב ציר אחד: המנוחה לא הייתה מסוגלת להבין טיבה ומשמעותה של הצוואה וכי טענה זו לא הועלתה בפני הרשם לענייני ירושה טרם מתן הצו, וכי אילו הייתה מובאת מלכתחילה בפניו היה בה כדי לגרום, ככל שהיא הייתה מתקבלת, למתן צו שונה מזה שניתן.

בית-המשפט קיבל את בקשת הביטול וקבע כי המשיבים הגישו את בקשת הביטול בהזדמנות הסביה האשונה לאחר שנודע להם על צו הקיום. אומנם זו הוגשה בחלוף 7 חודשים ממתן הצו, וכ-6 חודשים לפחות מאז שנודע למשיבים עליו, אולם לדעת בית-המשפט, ובנסיבות המקרה הנדון, מדובר בפרק זמן סביר הדרוש לשם התארגנות כל המשיבים, איסוף חומר רלבנטי בעניין, פנייה לקבלת ייעוץ משפטי והכנת והגשת בקשת הביטול. הדברים האמורים במיוחד נוכח טיבה ומשקלה הלכאורי של טענתם כנגד תוקפה של הצוואה. במקרה זה קבע בית-המשפט כי באיזון בין זכויות המשיבים ליומם בבית-המשפט, לבין הכלל בדבר סופיות הדיון והסתמכות המבקש על הצו, כף המאזניים נוטה בבירור לטובת קיום זכויות המשיבים.

כמו כן הוסיף בית-המשפט כי בעטיו של האיחור בהגשת הבקשה לביטול, לא נוצר כל קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, והמועד בו הוגשה בקשת הביטול לא גרמה למבקש לשנות את מצבו לרעה. אומנם, המבקש הספיק להירשם כבעלים של נכסי המקרקעין שנתקבלו בירושה בהתאם לצוואה, אולם בית-המשפט לא ראה עובדה זו כרלבנטית לצורך תיקונו או ביטולו של צו הקיום על פי סעיף 72 (א) לחוק.

ב-ע"א 762/85, הוגשה הבקשה באיחור של חמישה חודשים בלבד. בית-המשפט קבע שאין כל הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת הבקשה, ולאור העובדה שמן האמור בתצהירים התומכים בבקשה, עולה כי טענות ההתנגדות חסרות בסיס - נדחתה הבקשה.

ב-ע"א 4440/91 נדון מקרה בו הוגשה בקשה לביטול צו קיום צוואה כ30- יום לאחר מתן פסק-הדין בערעור על צו קיום הצוואה שניתן בבית-המשפט המחוזי.

במקרה זה דחה כב' הנשיא שמגר את ערעורו של המבקש בגין דחיית בקשתו לביטול צו קיום הצוואה, מהטעם ש"גם לאחר שנסתיים הערעור לא הזדרז להגיש את בקשתו, ותחת זאת חתם על הסכם בדבר ביצוע הצוואה".

במקרה זה ציין בית-המשפט כי יכול היה המבקש להביא טענותיו אלו עוד בטרם קיום הצוואה, או למצער בערעור.

בעניין עזבון המנוחה ה.צ. ז"ל הוגשה בקשה לביטול צ ו ירושה בטענה שבקשה לקיום צוואת המנוחה שהוגשה שנים קודם לכן נדחתה, וניתן תחתיה צו הירושה עקב פשרה בין עורכי הדין, פשרה אשר מבקש ביטול צו הירושה כיום לא ידע עליה.

לטענת המבקש, שלוש עובדות לא היו בפני בית-המשפט עת בוטלה צוואת המנוחה וניתן צו הירושה: העובדה האחת היא כי בא-כוחו באותה עת פעל בלא רשות ממנו ובלא ידיעתו ולטענתו לא הובא לידיעת בית-המשפט שהמבקש אינו מסכים לחזור בו מבקשתו לצו קיום הצוואה; העובדה השנייה שלא הובאה לידיעת בית-המשפט הייתה כי לחסויה, שהגישה התנגדות לבקשתו של המבקש למתן צו קיום צוואה, לא היתה הכשרות המשפטית לחתום על ייפוי-כוח או על תצהיר התנגדותה.

לבקשה לצו קיום צוואת המנוחה; העובדה השלישית שנטענה כעובדה חדשה, שלא הייתה בפני בית-המשפט עת נתן את צו הירושה, היא כי נפלה טעות בפרוטוקול הדיון ונכתב בו שהמבקש היה נוכח כביכול בחדרה של המנוחה עת חתמה על צוואתה, ואולם לא כך היו פני הדברים.

בית-המשפט קבע במקרה זה כי בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפניו אינה תומכת בטענתו של המבקש כי היו עובדות חדשות, שלא הובאו בפני בית-המשפט עת ניתן צו הירושה, על כן המסקנה אליה הגיע בית-המשפט הייתה שאין בפניו "עובדה חדשה" וספק וספק אם בכלל נפלה, כנטען על-ידי המבקש, טעות כלשהי בפרוטוקול, ועל כן יש לדחות את בקשתו לביטול צו הירושה.

מעבר לכך שבקשת הביטול לא כללה כל עובדה חדשה, בית-המשפט קבע כי הבקשה אף לוקה בשיהוי ניכר והיא לא הוגשה בהזדמנות הראשונה שהייתה למבקש. לגישת בית-המשפט, גם סיבה זו לבדה (אף ללא הקביעה שלא היו עובדות חדשות) די בה כדי לדחות את הבקשה.

כידוע, על פי הפסיקה נמדד השיהוי מן היום בו נודע למבקש על מתן הצו אותו הוא מבקש לבטל. במקרה הנדון המבקש טען כי הידיעה על מתן הצו הגיעה אליו רק ב-2003. בית-המשפט סבר כי טענה זו תמוהה ובלתי סבירה בעליל: המבקש היה מיוצג על-ידי עורך-דין, ומשנדחתה טענתו של המבקש כי עורך-דינו "הפך את עורו" ועשה "יד אחת" עם עורך-הדין של הצד שכנגד, מימלא חזקה על ידיעת השלוח שהיא גם ידעתו של השולח.

בית-המשפט קבע כי לא רק שהמבקש השתהה בשיהוי בלתי סביר בהגשת בקשתו, אלא הוא לא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה שהייתה לו. גם על פי גרסתו שלו, יכול היה המבקש לפנות לבית המשפט במהלך 2003, במהלך 2004 ולכל הפחות בתקופת 60 הימים שנקצבו לו על ידי בית-המשפט המחוזי. אולם, ככל הנראה, אצהדרכו של המבקש לפעול קודם לכן בארה"ב, תוך הסתרת העובדה שבארץ משך בקשתו כיון שככל הנראה היה ברור כי היה מעורב בעריכתה של הצוואה.

לאור האמור קבע בית-המשפט כי אורך השיהוי בפריזמה של הפסיקה מראה כי שיהוי כזה די בו כדי דלחות את הבקשה לביטול צו הירושה.

ב-ע"א 5640/92 הוגשה בקשה לביטול צו קיום צוואה כחמש שנים לאחר פטירת המוריש, אולם שנה לאחר שנודע למבקשת על העובדות שבגינן התבקש הביטול. נקבע כי לאור העובדה שהמבקשת מתגוררת בחו"ל על כל הכרוך בכך - אין בתקופה זו משום שיהוי.

בעניין י.א.כ. הוגשה לבית-המשפט בקה לתיקון צו ירושה שניתן בשנת 1982 בבית-המשפט המחוזי. באותו מקרה, על-פי צו הירושה, יורשי המנוחה הינם בעלה, שחלקו בעיזבון הוא 3/6, שלוש בנותיה של המנוחה, שחלקה של כל אחת מהן הוא 1/6. שמו של התובע, נכדה של המנוחה, בן בנה, אשר נפטר לפני המנוחה - נעדר מצו הירושה (ועל כן מתבקש התיקון הנוכחי).

מספר חודשים לאחר מותה של המנוחה - נפטר בעלה, אשר הותיר אחריו צוואה, ובה ציווה שכל עזבונו יעבור לבעלותם, חזקתם, זכויותיהם השוות של ארבעה היורשים - שלוש בנותיו ונכדו מבנו, בחלקים שווים, לרבות דירתו. יחד עם זאת, עוד בחייו חתם המנוח על יפויי כוח בלתי חוזר - נוטריוני לטובת הנתבעת, אחת מבנותיו. בגין יפויי הכוח הבלתי חוזר הנ"ל, רשמה הנתבעת הערת אזהרה לזכותה על הבית, ומאז ועד היום היא מחזיקה בבית ואף ניסתה להעבירו על שמה, אם כי פעולת הרישום לא הושלמה. התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של 3/4 מן הזכויות בבית על-פי צוואת המנוחה, שיפויי הכוח שנתן המנוח לנתבעת הינו חסר תוקף. כמו כן עתרו התובעים למתן צו המורה לרשום את הזכויות בבית על שמם על-פי החלקים היחסיים שבצוואה, לפירוק השיתוף בבית, לסילוק יד הנתבעת ממנו ולקביעת שכר דירה ראוי בגין החזקה הייחודית ומגורי הנתבעת בנכס. במהלך ההליכים בתיק הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת טענה בדבר חזקת שיתוף בין בני-הזוג המנוחים, אשר הפועל היוצא מקבלתה יהא הכרה בזכותו של כל אחד מהם ל-1/16 מן הבית מכוחו היותו יורש על-פי דין של המנוחה, זאת בנוסף להכרה אפשרית בזכויותיהם בבית מכוח צוואת המנוח.

הנתבעת התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי לתובע אין מעמד להעלות טענה של חזקת שיתוף בין המנוחים מאחר ואיננו יורש של המנוחה, שהרי איננו מופיע כיורש בצו הירושה שלה. בהחלטה שניתנה נקבע, כי נראה לכאורה שנפלה תקלה במתן צו הירושה ללא הכללת התובע כיורש וכי על התובע להגיש תביעה עצמאית לתיקון צו הירושה ולא לספחה לתביעה דנן, הדנה בזכויות במקרקעין ובמחלוקת שבין הצדדים בעניין זכויות אלה.

לאחר שהוגשה הבקשה לתיקון צו הירושה טענה הנתבעת, כי התביעה לוקה בשיהוי רב ובלתי סביר ועל כן דינה להידחות על הסף. לדבריה, העובדות הרלוונטיות היו מצויות בידיעתן האישית של התובעות 2 ו-3 מזה זמן רב, שכן הן אלה שהגישו את הבקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה. בסעףי 1 לתצהיר ציינה התובעת 3 את יוריש המנוחה על-פי דין ללא כל אזכור לתובע ו/או לאמו, ובסעיף 5 ציינה, כי היורשים המנויים בבקשה ובתצהיר הם היורשים היחידים של המנוחה ואין זולתם. לדבריה, התובעות לא העלו כל הסבר למצגן בפני בית-המשפט המחוזי, לפיו התובע אינו נמנה עם יורשי המנוחה, ואף בחרו להעלים את המסמכים הרלוונטיים מעיני בית-המשפט. כמו כן, לדברי הנתבעת, התובע קיבל את תיק עיזבון המנוחה לרבות צו ירושתה בשנת 2005.

לטענת התובעות הן שמו לב לתקלה שנפלה בצו הירושה רק לאחרונה במהלך ההליכים (הליכים כנגד הנתבעת המפורטים לעיל). כך במיוחד התובע, אשר עצם קיומו של צו הירושה נחשף בפניו רק עם התפחות ההליכים הנ"ל.

בית-המשפט קבע, כי אין חולק כי בצו ירושת המנוחה ש.כ. ז"ל נפלה טעות, שכן בהתאם להוראות סעיף 14(א) לחוק הירושה, התובע הוא יורשה על-פי דין של המנוחה, ועם זאת נפקד שמו מצו הירושה שלה.

השאלה שעמדה לדיון היא האם, בנסיבות העניין, ניתנת טעות זו לתיקון.

כעולה מלשון סעיף 72, התנאים המקדמיים להפעלת שיקול דעתו של בית-המשפט בדבר תיקון או ביטול צו הם שניים: ראשית, היות המבקש "מעוניין בדבר", ושנית, הצגת עובדות או טענות שלא היו בפני בית-המשפט בעת מתן הצו.

ביחס לתנאי הראשון לא העלו הצדדים טענות כשלהן, שכן התיקון אם ייעשה יעניק לתובע מעמד של יורש בחלקה של סבתו ואם היו כספים או נכסים יזכה בחלק מהם, כמו כן הוא עשוי ליהנות באופן ממשי מעיזבון סבתו עת תתקבלנה טענותיו שהועלו בדבר זכויות המנוחה בבית מכוח חזקת השיתוף. משכך נקבע כי, אין ספק שהתובע הוא בגדר "מעוניין בדבר" ויש לאפשר לו לשטוח טענותיו בדבר צו הירושה בפני בית-המשפט.

באשר לתובעות - אין ספק כי עניינין בתביעה פחות מזה של התובע, הן נזכרות מימלא בצו הירושה, ואינן עשויות לצאת נשכרות מתיקונו, ואף ההיפך הוא הנכון, שכן עם ההכרה בתובע כיורש יקטן חלקן היחסי, של כל אחת מהן בירושת המנוחה.

תנאי שני הוא תנאי עובדתי: האם היו או לא היו בית-המשפט שהוציא את הצו, מידע או טיעונים משפטיים שהמעוניין לתקן את הצו או לבטלו מעלה עתה בפני בית-המשפט. במקרה הנדון השאלה הנשאלת היא האם בית-המשפט שהוציא את צו הירושה של המנוחה היה מודע לעצם קיומו של התובע ולהיותו יורש על-פי דין של המנוחה או לחילופין לכך שהתקיימו עילות או תנאים לפיהם פסקה זכותו לרשת את המנוחה.

התובעים טענו, כי בית-המשפט לא יכול היה להיות מודע לכך, שכן במסגרת הליך צו הירושה לא הובא בפניו מידע מלא בדבר הרכב המשפחה וזהות היורשים. הנתבעת אינה מתכחשת לאמור, אך לטענתה בית-המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושת המנוחה דן ממש באותה עת בבקשה למתן צו קיום צוואת המנוח, שהתובע היה אחד היורשים על-פיה. לפיכך, טענה הנתבעת, שאין ספק כי כי בית-המשפט היה מודע לקיומו של התבוע ולהיותו יורשם של המנוחים. הייתה בפניו סיבה או עובדה נוספת אשר הביאה לאי הכללת התובע בצו הירושה ולהתעלמות כל הנוגעים בדבר מפגם זה, כביכול, אך היא איננה יכולה להתחקות אחר סיבה זו בשל הזמן הרב שעבר מיום מתן הצו.

יחד עם זאת קבע בית-המשפט, כי אין בכך כדי להוכיח את הדרוש הוכחה: ראשית, אין כל ראיה לכך ששתי הבקשות - למתן צו ירושה ולמתן צו קיום צוואה - טופלו במקביל, תוך השוואה פרטי היורשים ובני המשפחה והתאמה ביניהם, באופן בו ניכרת בבירור השמטת התובע מן הבקשה למתן צו ירושה; מה גם שאין לצפות לזהות בין יורשים על-פי צוואה לבין יורשים על-פי דין. שנית, גם אם הבקשות טופלו במקביל ובשים לב להבדלים בין זהויות היורשים, ייתכן בהחלט שבית-המשפט לא יקשר בין התובע לבין המנוחה, שכן מן האמור בצוואה עולה רק שהתובע הוא נכד המנוח, בן בנו של המנוח. בית-המשפט לא יכול היה לדעת אם התובע הוא גם נכד המנוחה או שמא המדובר בבן בנו של המנוח מנישואין קודמים וכיו"ב, ומהעובדה שלא התקבלה כל החלטה או בקשת הבהרה בעניין זה - אף בכך יש לחזק את הסברה שבית-המשפט לא היה ער לאפשרות שהתובע הוא גם נכד המנוחה ויורשה על-פי דין.

מכאן, קבע בית-המשפט כי ייתכן שבנסיבות העניין, בית-המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושת המנוחה, לא היה מודע ולא יכול היה להיות מודע לכך שלמנוחה היה גם בן, אשר נפטר עוד בחייה, ואשר הותיר אחרי בן - התובעת.

שלישית - ירושתו של אדם הינה בעלת משמעות מהותית ורצינית והכרזתו כיורש הינה חשובה לו הן רגשית והן מעשית. סילוק אדם מירושתו על-פי דין יכול שייעשה רק במעשה פוזיטיבי של היורש עצמו, על-ידי מעשה הסתלקות ולא על-ידי ספקולציה לפיה ייתכן ובית-המשפט היה ער לכך שיש יורש נוסף. אף אם היה מוכח כי בית-המשפט היה ער לקיומו של התובע כיורש אין בכך כדי לפגוע בזכויות התובע, שכן ידיעתו או אי ידיעתו של בית-המשפט איננה מעלה או מורידה ואין בה כדי לפגוע בזכות התובע להיות יורש אלא אם כן, כאמור, היה מסתלק מירושתו בדרך הקבועה בחוק.

רביעית - הסתלקות מירושה על-ידי אפוטרופוס ממונה או טבעי - ההורה של קטין ובעניין הנדון על-ידי אמו של התובע, אשר היה קטין עת ניתן צו הירושה שבנדון - איננה תופסת שכן על-פי סעיף 20 לחוק הכשרות, פעולה כגון זו מצריכה אישורו של בית-המשפט, אישור ישיר פוזיטיבי דבר שלא נעשה במקרה זה.

לפיכך, גם תנאי הסף השני שמציב סעיף 72 לחוק, עובדות וטענות המועלות עתה לא היו בפני בית-המשפט שנתן את צו הירושה - מתקיים.

לאחר שבחן את תנאי הסעיף, פנה בית-המשפט לבחון האם במקרה הנדון הייתה לתובעים הזדמנות סבירה להעלות את הטענה שהתובע הוא יורשה על-פי דין של המנוחה, לפני מתן הצו, או בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן, והם נמנעו מלעשות זאת ? ואם כן, האם בגין כך יש לדחות את התביעה ?

בהקשר זה הבהיר בית-המשפט, כי יש להבחין באופן ברור בין התובעות לבין התובע, שזכויותיו כיורש הן העומדות במוקד תביעה זו.

התובע היה ילד בן 9 כשהוצא צו הירושה אחר המנוחה. ברי כי באותה עת היה צעיר מכדי לגלות מעורבות בהליך הוצאת הצו או להעלות טענות כלשהן בדבר היותו יורשה של המנוחה.

מכל מקום, עם היוודע לתובע כי הוא יורשו של המנוח, ולאחר שביצע עבודת רקע כאמור וניהל פגישות ושיחות טלפון רבות, בין היתר עם דודותיו - התובעות, הגישו התובעים בשנת 2005 את התביעה לפירוק השיתוף בבית ורישום 3/4 מהזכויות בו על שמם, בהתאם להוראת צוואת המנוח. ואולם, בשלב זה, ואף משך זמן רב לאחר מכן, טרם עלו טענות כלשהן באשר לצו ירושת המנוחה. התובע טען, כי הסיבה לכך היא שהסכסוך בין הצדדים התמקד בזכויות המנוח בבית, בהיותו הבעלים הרשום של הבית בפנקסי המקרקעין, ורק בשלב מאוחר יותר, בסמוך לפני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, התחוור לו ולבא כוחו לראשונה שגם למנוחה קיימות זכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף. בעקבות גילוי זה, נבדקו לראשונה מסמכים הקשורים בצו הירושה של המנוחה באפן מעמיק, ואז התגלתה השמטת התובע מצו הירושה, או אז הוגשה התביעה הנדונה.

למעשה, תיקון צו הירושה התבקש לראשונה בשנת 2006, לאחר שהתובעים נוכחו באפשרות שגם למנוחה זכויות בבית, ורק אב כך נבחן מחדש צו הירושה שלה והתגלתה השמטת שמו של התובע.

בית-המשפט קבע, כי במסגרת השתלשלות עניינים מפותלת, נחשפה בפני התובע פיסת מציאות בלתי ידועה. התובע נקט יוזמה, ערך חקירות ובירורים, עיין במסמכים רבים שלא נתקל בהם מימיו, והשכיל להבין כי לגילוייו ייתכנו השלכות משמעותיות. ועם זאת,וכפי שטען התובע בחקירתו הוא איננו משפטן, וברי כי שימת הדגשים הנכונים והסקת המסקנות הנכונות לקחה לו זמן מה וכי התמקד תחילה במנוח, זכויותיו בבית ובצוואתו, היות והיחשפותו לכל הנושא הייתה מסגרת ההליכים המשפטיים ואגב המחלוקות באשר לזכויות בבית, הרשומות ע"ש המנוח. התובע קיבל ייעוץ משפטי והתביעה העיקירת אכן הוגשה כבר בספטמבר 2005, ועדיין לקח זמן מה, כשנה, עד שהחלה להיבדק האפשרות שגם למנוחה זכויות בבית ועד אשר התגלתה הטעות העומדת במוקד הדיון, אשר תיקונה התבקש.

כמו כן, מעדויות התובעות עלה, שסביר להניח שהמשמטת שמו של התובע מצו הירושה של המנוחה נבעה מחוסר הבנה בסיסי בדיני ירושה, ומן המחשבה שדי בכך ששמו נזכר בצוואת המנוח, ואם כך הרי שאין לומר שהתובעות השתהו ולא העלו את הטענה בדבר הטעות שנפלה בצו הירושה, אף שהייתה בידן האפשרות לעשות כן, היות וכלל לא הבינו שהמדבור בטעות. בית-המשפט קבע כי התובעות אמנם היו מיוצגות על-ידי עורך-דין בהליך צו הירושה, אולם ייתכן בהחלט שכתוצאה מחוסר הבנה האמר כלל לא הובאה עובדת היותו של התובע, יורשה על-פי דין של המנוחה, לידיעת עורך-הדין, ובכך שאותו עורך-דין טיפל גם בבקשה להוצאת צו קיום צוואת המנוח, בה מופיע גם התובע, אין כדי להוכיח שהדבר היה בידיעתו או כי הבין זאת בעצמו.

בנסיבות העניין ונוכח משקלה הלכאורי של טעות זו, ובהתחשב בפגיעה מהותית בזכות התובע כיורש אם לא תינתן לו האפשרות לברר התביעות בית-המשפט קבע כי אין מדובר בשיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה, מה גם שלא הובאה כל אינדיקציה לכך שהתובע אכן ידע על זכויותיו בבית או על הצוואה.

לפיכך, לאחר שבית-המשפט שקל את נסיבות העניין, ולאור כל האמור, הורה בית-המשפט על תיקון צו הירושה.

בעניין רודה הוגשה בקשה לתיקון צו ירושה כשנתיים לאחר מתן הצו המקורי, וכשנה ומחצה לאחר שהעובדות, נשוא בקשת התיקון, היו ידועות למבקשים, קרי - שיהוי של כשנה ומחצה בהגשת הבקשה.

בנסיבות מקרה זה קבע כב' הנשיא שמגר, כי אין להיזקק לבקשה זו, מפאת השיהוי בהגשתה.

בית-המשפט מוסמך, אמנם, להפעיל שיקול-דעת ולהיזקק לבקשת התיקון גם אם לא הוגשה בהזדמנות הסבירה הראשונה, אולם - "יחד עם זאת, ראוי כי ההיזקקות לבקשות המוגשות באיחור לא תעשה על דרך השגרה, וכי הדבר ייעשה על יסוד שיקולים ענייניים ומבוססים אשר יביאו בחשבון את חומרת הפגיעה בכל אחד מן הצדדים עקב שינוי הצו המקורי (או אי-שינויו) ואת הקושי אשר עלולה ההשתהות בהגשת הבקשה לתיקון לגרום בבירור זכויות הצדדים".

בית-המשפט לא מצא בטענות המבקשים כל נימוק שיש בו לבסס את ההיזקקות לבקשתם המושהית.

עם זאת יצויין, כי בנסיבות מקרה זה - לא היתה כל נפקות מעשית לשינוי הצו או להשארתו במתכונתו המקורית, שכן ממילא חולק העזבון על-פי הסכם בין היורשים.

למרות שבפני בית-המשפט העליון באו מקרים רבים שבהם נידון סעיף 72(א), הרי שטרם הגיע אליו מקרה שבו עמדה שאלת השיהוי בחריפות כה רבה שבה, עקב אותו שיהוי מבקשים למנוע הגשת צוואה לבית-המשפט.

העניין הגיע לבית-המשפט המחוזי בפרשת ניסים ישעיהו, שם בדק השופט אזר את השיקולים השונים על-פי הלכת לשינסקי, והחליט כי התקיים הסייג הקיים בסעיף 72(א) ואין להיזקק לעובדה כי התגלתה צוואה, תוך שהוא קובע כי למרות שהחוק לא קבע קו גבול ברור עד מתי ניתן יהיה למסור צוואה לבית-המשפט, הרי שאין להניח או לשער כי ניתן להגיש צוואה לבית-המשפט באיחור רב ללא גבול (באותו מקרה, 10 שנים לאחר פטירת המוריש). בסעיף 72(א) בחר המחוקק בהצבת קו גבול גמיש המסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט. הפסיקה הציבה גבול ברור יותר, אך עדיין גבול גמיש התלוי בנסיבות כל מקרה.

בנסיבות מקרה זה התרשם השופט כי לא ייעשה צדק אם תינתן רשות להציג את הצוואה, מאחר ולא יהיה ניתן עוד לברר את נסיבות חתימת הצוואה ואת מצבו הרפואי האמיתי של המנוח בזמן עריכתה (תיקו הרפואי הושמד ואלמנתו איבדה את זכרונה ואף נפטרה).

שיקול נוסף שהביא השופט בחשבון היה כי, באותו מקרה, קיום הצוואה היה מביא לפגיעה רצינית בזכויות היורשים, בכך שהבנות היורשות על-פי צו הירושה אינן יורשות דבר על-פי הצוואה, ולאחר שנקבע מעמדן כיורשות אין כל הצדקה לפגוע בהן פגיעה כה קשה של שלילת זכויותיהן מבלי שתהיה להן כל הזדמנות או דרך להתנגד לכך, וכאשר האשמה הישירה למצב זה היא בהתנהגותם של המשיבים אשר מנעו על-ידי המתנה ממושכת כל אפשרות מהבנות היורשות לנהל משפט ולברר את תוקף הצוואה.

נראה, כי השיקול לפיו השיהוי גורם לכך שלא ניתן יהיה עוד לברר את נסיבות חתימת הצוואה ואת מצבו הרפואי האמיתי של המנוח בזמן עריכתה, אינו שיקול שראוי שיעמוד בפני עצמו כשיקול לאי-ביטול הצו.

 

במקרים לא מעטים מגיש צד מעוניין בקשה לקיום צוואה (בקשה ראשונית) שנים רבות לאחר פטירת המנוח, ולא קיימת כל מניעה או הגבלה חוקית להגשתה לקיום. במקרה כזה השיקול בדבר קיומו של קושי בהוכחת נימוקי התנגדות לקיום הצוואה, כלל אינו רלוונטי.

עם כל זאת, בערעור שנסוב על פרשת ניסים ישעיהו האמורה, הפך בית-המשפט העליון את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. נפסק, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר נסמך על הוראת סעיף 72(א) סיפא. סעיף 72(א) מסמיך את בית-המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה, על-סמך עובדות שלא היו בפניו בעת שניתן הצו, ברם אין באפשרות בית-המשפט לעשות שימוש בסעיף לצורך דחיית בקשה לקיום צוואה על-הסף.

 

בעניין מ.ג. המבקשת טענה כי תיקון מס' 7 התשנ"ח 1998, תיקן בין היתר את סעיף 72 לחוק באופן ששיקולי "שיהוי" אינם יכולים עוד למנוע הבאת עובדה או טענה חדשה. לטענתה של המבקשת על-פי סעיף 72 בנוסח הקודם היה רשאי בית-המשפט לא להיזקק לטענה או לעובדה שהמבקש יכול היה להביא לפני מתן הצו או בהזדמנות הראשונה לאחריו, ולטענתה בסעיף 72 בנוסחו הונכחי (לאחר התיקון) הושמט חלק זה. לדעתו, תיקון הסעיף מלמד כי בית-המשפט אינו רשאי עוד שלא להיזקק לעובדה או לטענה שניתן היה להביאה קודם לכן, אם כי אין בכך כדי לשלול משיקול דעתו של בית-המשפט בבואו להחליט בבקשת הביטול.

בית-המשפט דחה טיעון זה וקבע כי על-פי הפסיקה אין בתיקון 7 לחוק הירושה כל מאום כדי לשנות מהתייחסות הפסיקה לעניין השיהוי, ואכן הפסיקה הוספיה והתייחסה אל השיהוי כאל מרכיב חשוב בשאלה האם נחסמה דרכו של מבקש ביטול צו ירושה קיים, עקב שיהוי.

ממתי נמדד השיהוי

השיהוי בהגדרת הבקשה נמדד מהמועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את תיקון הצו או את ביטולו, ולא ממועד פטירתו של המצווה.

ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן בנסיבות מקרה זה חלפה תקופה של פחות משנה. בית-המשפט ציין כי הנסיבות בהם על המתנגד להביא מסמכים מחו"ל ולערוך את ההתנגדות בהיותו בחו"ל, הרי תקופה זו אינה נראית מופרזת.

בעניין עזבון המנוחה שלומוביץ טענה המבקשת כי לא ידעה על מותה של המנוחה, ועל כן השתהתה בבקשתה לביטול הצו. נקבע כי יש להאמין למבקשת כי לא ידעה על מותה של המנוחה. אומנם, המבקשת

ניהול משא-ומתן - אינו שיהוי

התקופה מיום שנודעה למבקש העובדה או הטענה נשוא בקשתו, וכל עוד מנהל הוא משא-ומתן עם היורשים ו/או עורכי-דינם, ועד סיום המשא-ומתן - לא תחשב ולא תימנה במסגרת תקופת השיהוי, כאשר מועדים אלו סבירים, בנסיבות העניין.

התיישנות מכוח חוק ההתיישנות

הוראת סעיף 72 לחוק אינה מחליפה את הוראות חוק ההתיישנות, אלא באה להוסיף עליהן תנאים מגבילים כאמור בהוראת הסעיף.

בהתאם לחוק ההתיישנות, תביעת היורש נוצרת ביום שבו מת המוריש, והיא נוצרת אף אם היורש אינו מודע לכך. אולם, בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות - לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום ההוא, ובהתאם לאמור בסעיפים 8-7 לחוק הנ"ל - כאשר מוכחת תרמית והונאה או אי-מודעות בנסיבות מסויימות - יתכן והמועד התחלת מירוץ ההתיישנות - יידחה.

בקשה שמשמעותה תיקון או ביטול הצו

לעיתים, בקשות בעניינים אלו משמעותן שינוי הצו הקיים, כגון בקשה לקיום צוואה שנמצאה לאחר מועד מתן הצו - כאשר הצו שניתן בעבר היה צו ירושה לעזבון המנוח, בהעדר צוואה.

משמעות הצו החדש, הוא פסק-דין הסותר את הצו הקודם, ולפיכך - דרך הפעולה הנכונה היא בהגשת בקשה לביטול הצו הקודם, בד בבד עם הבקשה לקיום הצוואה, על-פי הוראת סעיף זה.

המועד להגשת בקשת הביטול או השינוי

כאשר הוגשה בקשה שמשמעותה שינוי הצו הקודם, כאמור, ניתן להגיש את בקשת ביטול הצו הקודם - גם בשלב מאוחר יותר ולאו דווקא עם הגשת הבקשה שמשמעותה שינוי הצו הקודם.

בנסיבות ע"א 182/80, פסק בית-המשפט, כי בקשה לביטול הצו הקודם, ניתנת להגשה אף בשלב הערעור:

"נראה שטוב היה עושה המערער לו ביקש מלכתחילה לבטל או לתקן את צו הירושה, יחד עם קיום הצוואה, אבל יחד עם זאת נראה שהוא יכול לעשות זאת גם כעת, בפרט לאור התוצאה אליה אני מגיע."

ב-ע"א 239/89 אימץ בית-המשפט הלכה זו, וקבע מכוח קל וחומר, כי כאשר מבקשים לבטל צו ירושה מהסיבה שצו קיום הצוואה שקדם לו לא פורש כראוי, ולפיכך לא הוחל על כל הנכסים - מוסמך בית-המשפט לדון בכך. עם זאת, מן הראוי להגיש, בד בבד, עם הבקשה לתיקון ופירוש צו קיום הצוואה - אף בקשה לביטול צו-הירושה המאוחר יותר.

טענה שניתן היה להביאה לפני מתן הצו

עובדה או טענה שניתן היה להביאה בפני בית-המשפט לפני מתן הצו - רשאי בית-המשפט שלא להיזקק לבקשת תיקון הצו, כאשר היא מבוססת על עובדה או טענה כאמור.

ב-ע"א 336/80, 341/78, נדון מקרה בו התבקש בית-המשפט לתקן צו ירושה, מפאת קיומה של צוואה מאוחרת יותר.

נפסק, כי קיומה של אותה צוואה היה ידוע למבקש התיקון עוד בטרם מתן הצו הקיים, ולפיכך אין להיזקק לה, מה עוד, שחלפו שלוש שנים ממועד מתן הצו ועד למועד בקשת התיקון.

"ידיעה המערערת בעת מתן הצו על המכתב הנ"ל... ואם לא העלתה בקשתה לעניין זה בטרם הוצא צו הירושה, למרות שנטלה חלק בכל הדיונים, עובר למתן צו הירושה ולמתן הוראות, הרי לא תישמע עתה כאשר היא מעלה עניין זה לראשונה, כשלוש שנים לאחר מכן."

בעניין כרמלה ולינצ'יק הגישו בנותיה של המנוחה בקשה לביטול צו קיום צוואה, וזאת לאחר שהגישו כבר בעבר בקשת ביטול (להלן: "ההליך הראשון"). בקשתן הקודמת נסבה על שתי טענות עיקריות:

האחת - כי בשל מצבה הבריאותי, לא ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה.

השנייה - כי מנהל העיזבון השפיע על המנוחה השפעה בלתי הוגנת בעת שחתמה על הצוואה. בקשתן בהליך הראשון נדחתה.

בבקשתן הוכחית ("ההליך השני") טענו המבקשות כי יש להצהיר שהצו בטל, מכיוון שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה וכי נפלו פגמים בצורת הצוואה ולכן אין לקיימה אלא ליתן צו ירושה על-פי דין.

לשיטתן של המבקשות, בקשתן נסמכה על טענה חדשה לפיה התעודה רפואית, המאשרת שהמצווה נמצאת בהכרה מלאה ומסוגלת להבין ולהביע דעתה באופן חופשי (להלן: "המסמך הרפואי") - תעודה אשר הוגשה לבית המשפט בהליך הראשון - הינה תעודה שהושגה במרמה, שכן לא קיימת ולא הייתה קיימת, בעת מתן האישור, רופאה בשם זה.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק הירושה, המאפשרים דיון בבקשה.

כך, מטענות המבקשות עצמן עלה שהמבקשות יכלו להביא את טענותיהן לפחות בהליך הראשון, אם לא קודם לכן (שכן המסמך הרפואי צורף כבר בשלב של הבקשה למתן צו קיום צוואה בו נטלו המבקשות חלק ותמכו בבקשה).

כמו כן נבע כי אין בבקשה הנוכחית דבר וחצי דבר אשר יש בו כדי להסביר מדוע לא הביאו טענותיהן כנגד המסמך הרפואי כבר בהליך הראשון. הפנייה לבירור שם הרופאה שחתמה על המסמך הרפואי בעניין המנוחה נעשתה למעלה משנה וחצי לאחר שניתן פסק הדין, ללא שפורט בבקשה הסבר כלשהו לאיחור הרב ומדוע לא נעשתה הפנייה קודם לכן.

למעשה, לאור העובדה שהמסמך הרפואי היה בידי המבקשות כבר בעת הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה, קבע בית-המשפט כי המבקשות יכלו, בוודאות, לפנות כבר אז לבירור זהותה של ד"ר סטריגין, ובוודאי יכלו לעשות כן במהלך ההליך הראשון, במיוחד לאור כך שעל פי טענתן הן, כבר בהליך זה הן חשדו שהאישור אינו תקין.

טענה שלא ניתן היה להביאה לפני מתן הצו

בהעדר שיהוי, חובה על בית-המשפט לשמוע את הבקשה לתיקון הצו, לרבות עדים וראיות, ואין לו כל שיקול-דעת שלא לשמוע את הבקשה.

"כאשר המתנגד כבר השתתף בדיון לקיום צוואה ולא העלה את טענתו, אזי לא יוכל לעשות זאת אם היתה לו ההזדמנות לעשות כן... בכל מקרה אחר חייב בית-המשפט לאפשר למתנגד לטעון ולהביא ראיות להתנגדותו לקיום הצוואה, כל עוד לא התיישן העניין, או לא השהה המבקש את פנייתו לבית-המשפט יתר על המידה."

וראה ע"א 609,601/88, 4365/90, שם נדון מקרה בו מבקש הביטול לא היה בפני בית-המשפט בעת מתן הצו, כאשר הצו ניתן בהעדר הצדדים ומבלי שניתנה להם הזדמנות כלשהי להעלות טענותיהם. במקרה זה התקיימה החלופה הקבועה בסעיף 72(א) רישא.

"השתתף בדיון הקודם" - מי יחשב לכזה

אדם שהשתתף בדיון או יכול היה להשתתף בדיון למתן הצו המקורי, ולא העלה טענותיו במסגרת הדיון למתן צו זה - רשאי בית-המשפט למנוע את העלאתם לאחר מועד זה. מי יחשב כמי ש"השתתף בדיון הקודם" - האם רק מי שהשתתף בפועל או אף כזה שיכול היה להשתתף, לו חפץ בכך?

ב-ע"א 135/75, פסק כב' השופט קיסטר, כי אדם שקיבל ידיעה על הגשת בקשה לקיום צוואה, והיתה לו עוד הזדמנות, לפני הוצאת הצו, לאסוף ידיעות ולהגיש התנגדותו ולא הגיש - במקרה כזה, רשאי בית-המשפט לא להיזקק עוד להתנגדותו.

וראה ע"א 308/69, שם נקבע, כי הטוען שלא ידע כלל על קיום הדיון בבקשה למתן הצו - עליו הנטל להוכיח בראיות כי לא ידע על הגשת הבקשה כאמור.

פרסום בעיתון - אינו מקים חזקת ידיעה

האם פרסום בעיתון בהתאם לדרישת התקנות והזמנה להגשת התנגדויות, מקימים הנחה, ולו לכאורה, על ידיעה בדבר להגשת הבקשה?

אין כל הגיון לראות בפרסום בעיתון בדבר הגשת הבקשה לקיום הצו, משום ידיעה על קיום הדיון. על-פי רוב, הידיעה בעיתון אינה מגיעה לידיעת המעוניין להתנגד תוך התקופה הקצובה להגשת ההתנגדות, אם בכלל. כמו-כן, במקרים רבים נמצאים יורשים מחוץ לישראל.

"המחוקק לא יכול היה להתכוון לראות כל אחד מהם כאילו התרשל באשר לא חיפש את ההודעות בעיתון."

בעניין עזבון המנוחה שלומוביץ טענה המבקשת כי לא ידעה על מותה של המנוחה ועל כן השתהתה בבקשתה לביטול הצו. המשיבים טענו, כי על המבקשת היה לדעת על מות המנוחהמפאת הפרסום ברבים של מות המנוחה. נקבע, כי דין טענה זו להדיחות - אין תחולה לכלל הידיעה הקונסטרוקטיבית לגבי פרסום בעיתון.

מחד, המבקשת אכן הגישה את בקשתה כעבור 10 חודשים לאחר מתן צו הירושה. הסברה כאמור שלא ידעה על מות המנוחה. עם זאת המבקשת אכן הגישה את בקשתה בסמיכות לזמן בו נודע לה על מות המנוחה ואכן זמן השיהוי נמדד מיום שהתגלה למבקשת אודות פטירת המנוחה, ולא ממועד פטירת המנוחה או הוצאת הצו. מכיוון שאין באיחור כדי לפגוע בהליך המשפטי מצד המשיבים בהבאת חומר בפני בית-המשפט לביסוס טענותיהם הוחלט לדון בבקשה לגופה.

לעומת זאת, בעניין מ.ג. טענה המבקשת, כי אין לייחס לה "ידיעה קונסטרוקטיבית" וכן לביטול לצו קיום שניתן אחר הצוואה המוקדמת בשיהוי של 10 שנים.

בית-המשפט לא קיבל את טענת המבקשת בדבר העדר ידיעה קונסטרוקטיבית, שכן במקרים בהם שללה הפסיקה "ידיעה קונסטרוקטיבית" מצד המבקש לקיום צוואה מאוחרת, היה זה עקב גילוי אמיתי של צוואה מאוחרת, אך לא במקרה של הסתרתה של הצוואה במאוחרת בכוונה תחילה.

שונים פני הדברים כאשר אדם מסתיר בכוונה תחילה (ובניגוד לחוק) את הצוואה המאוחרת, ומטעמים טקטיים אינו מבקש לקיים את הצוואה המאוחרת, מה גם שעל-פי סעיף 75 לחוק הירושה חלה על המבקשת חובה למסור את צוואת אביה "מייד לאחר שנודע לה על מות המצווה".

בנסיבות אלה, לא קיבל בית-המשפט את טענת המבקשת באשר ל"חוסר ידיעה קונסטרוקטיבית" וקבע כי אין זה אלא ניסיון מאולץ "למשוך" את תחילתו של מרוץ השיהוי. מבחינתה של המבקשת, "מרוץ השיהוי" מתחיל עם מות אביה, ומרגע שבניגוד לחוק לא מסרה הצוואה שבידיה לרשם לענייני ירושה, והסתירה אותה, ועד הרגע שבו ביקשה לבטל הצו הקיים, ולקיים את הצוואה המאוחרת.

העדר הודעה ליורש בדואר רשום

במסגרת בקשה למתן צו קיום צוואה, יש להודיע ליורשים על-פי הצוואה, בדואר רשום, על זכאותם - בהתאם להוראת תקנה 301(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי.

בעניין ויספלד ביטל בית-המשפט את צו קיום הצוואה, על-פי הוראת סעיף 72 לחוק, בהתבסס על טענת היורשים על אי-קבלת הודעה בדואר רשום כמתחייב.

כב' הנשיא שמגר אישר החלטה זו ודחה את טענת המערערת כאילו מדובר בעניין פרוצדוראלי גרידא, שאין בו כדי להביא לביטול צו קיום הצוואה, בהעדר הוכחה על שיגור הזכאות בדואר רשום.

עם זאת, במקרה זה לא הוכח כי היורשים ידעו ממקור אחר על דבר הבקשה לקיום הצוואה, ויתכן כי לו הוכח כי ידעו - למרות אי-שיגור ההודעה בדואר רשום - לא היה בית-המשפט ניתלה בפגם פרוצדוראלי זה, והיה נמנע מלבטל את צו הקיום.

שינוי ברישומו של נכס הנכלל בעזבון

עובדת רישומו או אי-רישומו של נכס פלוני, הנכלל בעזבון, בפנקסים המתנהלים על-פי דין, אינה רלוונטית כלל לצורך תיקונו של צו ירושה על-פי סעיף 72(א) לחוק.

תיקון הצו – תחולתו הרטרואקטיבית

סעיפים 73 ו120- לחוק, מעניקים הגנה לצד שלישי וכן ליורש אשר בעקבות התיקון שונה חלקו בעזבון או נושל ממנו כליל.

סביר, כי הוראת החוק בדבר תיקון הצו, תחול רטרואקטיבית, בכפוף להגנות האמורות בסעיפים 73 ו120- לחוק, אשר יגנו על פגיעה ונזק מפני צדדים שלישיים ויורשים שפעלו בתום-לב.

להנחה זו, בדבר תחולתו הרטרואקטיבית של תיקון הצו, משמעות והשלכות לגבי המקרים שאינם באים בגדרם של סעיפים 73 ו120- לחוק.

זכויות יורש שנפגעו בתיקון הצו – התנגדותו אימתי?

מה דינו של בעל זכויות ישיר בצו הירושה או צו קיום הצוואה אשר רכש זכויות על-פי הצו וכעת דורשים תיקונו, באופן שהתיקון יפגע בזכויות אלו?

באיזה הליך עליו להעלות טענות אלה?

שאלות אלו נדונו ב-ע"א 593/75.

בעל זכויות ישיר בצו, רכש זכויות, על-יסוד צו ירושה, וכעת מבקשים את תיקון צו הירושה באופן שהתיקון יפגע בזכויות אלה.

נפסק:

"טענות אלה אין מקומן ואין שעתן בהליכים לתיקון צו הירושה, אלא עליו היה לפתוח בהליכים נפרדים כדי להוכיח שלמשיב עומדות זכויותיו למרות פקיעת תקפו של צו-הירושה המקורי."

היקף הראיות הנדרשות ודרך ניהול ההליך

היקף הראיות הנדרשות לשינוי או ביטול צו - הינו כנדרש במשפט אזרחי רגיל.

הפסיקה הקיימת בענייני עזבון, לפיה כאשר בא אדם לתבוע מן העזבון, עליו להביא כמות ראיות גדולה יותר מאשר במשפט אזרחי רגיל - אינה ישימה לסעיף זה, שכן תיקון או ביטול צו - אין משמעותו תביעה מן העזבון.

הגשת הבקשה - בנקיון כפיים

אליבא כב' השופט ח' כהן, המבקש תיקון צו בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק - חייב להניח דעתו של בית-המשפט "קודם כל, שהוא בא נקי כפיים ובר לבב, ושלא בו עצמו האשם שנפל בצו הקיום המשגה שברצונו לתקן".

בירור מקדמי לקיומה של "ראשית ראיה" - כתנאי לדיון בגוף הבקשה

בית-המשפט מוסמך, במסגרת קדם המשפט, לחייב את המבקש להמציא לבית-המשפט, ראשית ראיה להוכחת טענותיו ולקיים דיון מקדמי בשאלת קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על סיכויי הבקשה. מטרת הליך זה הוא להגיע לידי החלטה האם קיים סיכוי הצלחה המצדיק ניהול המשפט לגופו.

בנסיבות המקרה הנדון ב-ע"א 1033/91, דחה בית-המשפט המחוזי בקשה לביטול צו קיום צוואה, בקשה שהוגשה בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק.

דחיית הבקשה היתה על-הסף, ומהטעם:

"ניסיתי מספר פעמים להציל מפי ב"כ המבקשת תשובה לשאלה באיזה מידה חלות הנסיבות בהן מדבר סעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, שאותה עורר בא-כוח היועץ המשפטי ולא עלה בידי."

מטעם זה, כאשר בתחילת ההליך לא הובהרו לבית-המשפט, לבקשתו, הנסיבות המזכות הפעלת סעיף 72 לחוק - הניח בית-המשפט, כי ידיעות אלו היו, או יכלו להיות, בידיעת המבקש - ולפיכך דחה הבקשה.

כב' הנשיא שמגר, אימץ מסקנה זו:

"לאור חוסר יכולתה של המערערת להשיב לשאלות בית המשפט שעניינן קיום עילה לפני סעיף 72 הנ"ל, אין אלא לראות החלטת בית המשפט המחוזי כמבוססת ולדחות את הערעור."

בעניין זוהיר אבו סיני טענו המשיבים, מבקשי ביטול הצו, שבשעת עריכת הצוואה המנוחה לא הייתה צלולה בדעתה ולא הייתה כשירה לערוך צוואה מפאת מצבה הרפואי. כמו כן, לטענת המשיבים, בניגוד להוראות תקנה 4(ב) לתקנות הנוטוריונים, תשל"ז-1977, לא צורפה לצוואה הצהרת מומחה רפואי על מצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה. עובדות וטענות אלה לא היו בפני הרשם לענייני ירושה בזמן מתן צו קיום הצוואה, ולאחר עיון ובחינת הנסיבות שהיו בפניו, החליט בית-המשפט לקבל את התובעה לביטול צו קיום הצוואה.

בית-המשפט החליט כי די בטענה המופנית כאמור כנגד כשרותה של המנוחה לצוות, כמשמעות מונח זה בסעיף 26 לחוק הירושה, כדי להקים עילה מספיק טובה, לכאורה, לבטלות הצוואה. ודוק: בשלב זה, בית-המשפט בחן אם הבקשה מגלה עילה טובה, לכאורה בלבד, המצדיקה התערבותו ושמיעת הטענות לגופן. נוכח טיבן ומשקלן הלכאורי של טענות המשיבים, ומאחר והנזק שנגרם למבקש הינו בר פיצוי, קבע בית-המשפט כי יש להעדיף בירור טענות המשיבים לגופן ולבחון את כשרותה של המנוחה לערוך את הצוואה.

ייתכנו מקרים בהם בית-המשפט יורה אף על הפקדת עירבון מצד המבקשים את תיקון או ביטול צו ירושה או קיום צוואה, בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה.

כך, בעניין פלונית, הגישה המשיבה תובענה כנגד המבקשת על-פי סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לבטל את צו קיום צוואתו של אביה המנוח של המשיבה. בתובענה טענה המשיבה כי חרף העובדה שהיא הגישה בשעתה את הבקשה לצו קיום צוואת אביה המנוח היא "תומרנה" להגיש את הבקשה שהייתה מונגדת לאינטרסים שלה, וכי לבית-המשפט שנתן את הצו לא הייתה סמכות להידרש לתובענה.

בית-המשפט קבע, כי למרות שככלל בית-המשפט לא יורה על הפקדת עירבון להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים חריגים בלבד, על המשיבה העותרת לביטול צו קיום הצוואה להפקיד במקרה זה עירבון.

בית-המשפט הבהיר, כי בקשה לביטול צו קיום צוואהמכוח סעיף 72 לחוק הירושה, מציבה משוכה גבוהה בדרכו של התובע על-פי כללי סעיף 72 סיפא לחוק הירושה. הסמכות שהוקנתה לבית-המשפט על-פי סעיף 72 לחו הירושה הינה חריג לכלל בדבר סופיות הדיון.

משנקודת המוצא היא קיומו של צו קיים התקף כלפי כולי עלמא, מאליו ברור כי בקשת ביטולו של צו כזה היא משימה לא פשוטה הנתקלת בדרכה בקשיים.

לגישת בית-המשפט, משנה תוקף יש לדברים הללו כאשר במקרה הנדון עומדים בדרכה של המבקשת מספר מכשולים:

א.צו קיום הצוואה ניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשנת 98' לבקשתה של המשיבה עצמה: חלוף הזמן מעורר קושי הן בדבר התיישנות והן בדבר שיהוי.

ב. בשנת 2001 הגיעה המשיבה להסדר בבית-המשפט המחוזי עם אחותה החורגת שהגישה בקשה לביטול צו קיום הצוואה, ולאחר מכן נדחתה בקשת אחותה החורגת לביטול צו קיום הצוואה, כאשר המשיבה נסמכת על המסמכים שצרפה בשעתו האחות החורגת לבקשה. על כן יתכן שהפשרה חוסמת דרכה עקב מעשה בית-דין או השתק שיפוטי.

ג. קיום השתק כלפי המשיבה מלבטל צו קיום צוואה אותו ביקשה - ובעיקר כאשר היא טוענת כנגד מסכות בתי-המשפט בישראל או לתחולתו של הדין הישאלי.

ד. קיים קושי להראות שיש טענות חדשות בפי המשיבה שלא היו בידיה בעת קיום ההליכים הקודמים או שיכולה הייתה להביאם בפני בית-המשפט בהזדמנות הסבירה הראשונה.

ה. טענתה המרכזית של המשיבה בבקשתה לבטל צו קיום הצוואה, היא כי הצו שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב היה פגום מיסודו והוצא שלא כדין.

הטענה היא קשה נוכח העובדה שהמשיבה היא עצמה הגישה את הבקשה לצו קיום הצוואה, ובבקשה זו טענה שמקום המושב של המנוח היה בישראל, בנסיבות אלה - יש קושי בקשלת טענתה המאוחרת, הכולולה כבקשה שבנדון, כי מקום המושב של המנוח לא היה בישראל או כי יש להחיל על ירושתו דין אחר מאשר הדין הישראלי.

ו. כיום, טוענת המבקשת בבקשתה, כי חרף שיוצגה על-ידי עורכי-דין שונים והגישה שלוש בקשות לצו קיום צוואה, והגיעה להסדר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב לדחיית בקשתה האחרונה לביטול צו קיום הצוואה, כי לא הבינה על מה חתמה.

טיב הטענה אותה מעלה המבקשת יש בה משום הסתמכות על כלל "דבר לא נעשה" אשר בהתייחס אליו קבעה הפסיקה, שזו טענה הטומנת בחובה נטל כבד יותר מן הנטל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות כדי להוכיח הטענה שהחותם על מסמך לא ידע או לא קרא על מה חתם.

בית-המשפט הדגיש, שברור מאליו שעונייה של המשיבה, אל יכול להיות שיקול יחידי, כדי להטיל עליה ערובה להוצאות, ואולם לדעת בית-המשפט, איזון נכון בין האינטרסים המתנגשים מחייב גם הגנה על זכותה של המבקשת שיהיה לה כיצד להיפרע את הוצאותיה למקרה שתידחה התובענה.

לפיכך נקבע כי באיזון הכף נוטה לחיובה של המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת בדיוןו בבקשתה (תובענה) לביטול צו קיום הצוואה, ואולם החיוב בהפקדת ערובה להוצאות צריך להיות מידתי.

באיזון השיקולים הביא בית-המשפט בחשבון את סיכוייה הבלתי ברורים בשלב זה של התובענה, את טיב טענות המשיבה, את השיהוי בבקשתה, את העובדה שיש שיקולי מניעות והשתק אפשריים לתביעתה, את העובדה שהיא מבקשת לבטל צו קיום צוואה שניתן בשנת 98' את הודעתה בדבר חוסר יכולתה הכלכלית.

כמו כן בית-המשפט הביא בחשבון את זכותה החוקתית של המשיבה בגישה לערכאות מחד גיסא, אך מנגד גם את העובדה שאין זו הפעם הראשונה שפנתה באותו עניין. מנגד לכל אלה הביא בית-המשפט בחשבו את זכותה של המבקשת בנסיבות העניין שלא תסבול מחסרון כיס היה ותידחה התובענה.

חקירת עדים בבקשה לביטול צו ירושה או צו קיום

סעיף 73ג לחוק הירושה מקנה לרשם הירושה סמכויות הנתונות לוועדת חקירה לפי סעיפים 11-9 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968. סעיפים אלו מקנים לרשם הירושה סמכות בכל הנוגע לעדים, לרבות סמכות לכפיית התייצבות עד.

מקור נוסף של הסמכה מצוי בתקנה 53 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, בה נאמר: "בבדיקת בקשה לצו ירושה... רשאי הרשם לענייני ירושה... לברר את העובדות המצויינות בתצהירים, ורשאי הוא להזמין את המצהירים ולחקרם".

מקום שהגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת, אין לשלול מבעל דין את זכותו לחקור את המצהירים מטעם יריבו בחקירה שכנגד, ובלבד שבעל הדין הביע את רצונו לחקרם.

בבקשות לביטול צו ירושה או לביטול צו קיום צוואה הנדונות בפני רשם הירושה בגדר הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, יש לאפשר חקירה של המצהירים על תצהיריהם כדי לאפשר בירור של טענת השיהוי.

בקשות תיקון

בקשת תיקון לפי סעיף 42(ב) לחוק

בקשת תיקון צו קיום צוואה, אשר ניתנה בניגוד לסעיף 42(ב) סיפא במסגרת הוראות "יורש אחר יורש" - "אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה" - הינה מיותרת.

נפסק:

"ספק רב בעיניי, אם כלל יש צורך בתיקון הצו, שכן בכל מקרה יש לקרוא את הצו בכפיפות להוראת החוק, ובעקבות זאת חופשי הנהנה השני לפנות אל בית המשפט המוסמך על מנת לקבל סעד בדבר בעלותו על אותם פריטי רכוש שנשתיירו מכוח הצוואה המקורית."

במסגרת בקשה זו אין צורך לפרט את הרכוש שנותר מכוח הצוואה המקורית. הבירור המפורט יעשה בדיון נפרד, שרק במסגרתו ניתן יהיה לברר, אם אמנם נותר רכוש כזה ומהו.

בקשת תיקון לפי סעיף 23 לחוק

במקרה הנדון ב-ע"א 295/85, התיר בית-המשפט לאפוטרופוס הכללי להגיש בקשת תיקון מחמת פגם שנתגלה בעריכת צוואה בעל-פה כאמור בסעיף 23 לחוק.

התיקון הותר מהטעם שמדובר ב"תכונה חדשה", ולפיכך יש להתיר בקשת התיקון מטעם זה.

בקשת תיקון באמצעות האפוטרופוס הכללי

כאשר האפוטרופוס הכללי ממונה על-ידי בית-המשפט כנציגו של נעדר, לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום - מוקנה לו מעמד של "מעוניין בדבר" כמוגדר בסעיף, ויכול הוא להגיש בקשה לתיקון כאמור.

בעניין האפוטרופוס הכללי נגד ר.א. הגיש האפוטרופוס הכללי בקשה לתיקון צו ירושה וצו קיום צוואה שניתן אחר עזבונו של המנוח.

האפוטרופוס הכללי ביקש להורות על תיקון צו הירושה בלבד באופן שבמקום הצהרה כי יורשיו של המנוח על-פי דין הינם שני בניו של המנוח, יהיה היורש היחיד על-פי דין - בנו הנעדר של המנוח ולא המשיב בהליך הנוכחי.

האפוטרופוס הכללי הגיש את הבקשה שבנדון מכוח היותו מנהל נכסי הנעדר, בנו של המנוח ויורשו על-פי דין. המשיב, שהינו זוכה על-פי צוואת המנוחה, טען שהינו בנו המאומץ של המנוח ולפיכך גם יורשיו על-פי דין. האפוטרופוס הכללי טען, כי המנוח לא אימץ את המשיב כדין, ועל כן המשיב אינו יורשו על-פי דין. לטענת המשיב, הוא אומץ כדין על-ידי המנוח ברומניה, אלא שמסמכי האימוץ אבדו ולא ניתן לאתרם.

בית-המשפט קבע כי הראיות שהביא המשיב להוכחה שהאימוץ היה כדין לא היו מקיפות ומשכנעות כדרישת הפסיקה, ועל כן הורה על תיקון צו הירושה, כדרישת האפוטרופוס הכללי, קרי צו הירושה בלבד תוקן, כך שהבן הנעדר של המנוח הינו יורשו היורש היחיד על-פי דין של המנוח.

בקשת תיקון לפי סעיף 6(א) לחוק

בקשת תיקון צו מהטעם שכתב ההסתלקות לא נוסח כדין ולפיכך בטל - נדחתה, מהטעם של שיהוי בהגשת הבקשה.

במקרה אחר, אשר הובא בפני הרשם לענייני ירושה, הורה הרשם לענייני ירושה לתקן צו ירושה, מכיוון שהצו ניתן בהסתמך על כתב הסתלקות של קטין, אשר לא התקבל לגביו אישור בית-משפט כנדרש, ואף לא צוין בכתב ההסתלקות כי המצהיר הינו קטין.

הרשם לענייני ירושה קבע, אילו ידע שהמסתלק הינו קטין, היה נמנע מלהכיר בתוקף ההסתקלות, ומציין בצו הירושה את אותו קטין כיורש. לפיכך נקבע כי על-פי הוראות סעיף 72 לחוק הירושה מוסמך הרשם לענייני ירושה לתקן את צו הירושה, על-ידי הוספת המבקש כיורש.

בקשת תיקון עקב גילוי צוואה

בנסיבות המקרה הנדון ב-ע"א 182/80, התקבלה בקשה לתיקון צו מפאת גילויה של צוואה, למרות שניתן בעבר צו ירושה בהעדר צוואה. הטעם לכך הוא, שאין בעובדת קיומו של צו-ירושה לכשעצמו, כדי להוות מחסום בפני ביטולו וקבלת צו-קיום צוואה תחתיו.

בקשת ביטול צו עקב אי-פרסום נאות

הוראת הסעיף מורה על חובת פרסום בקשת צו ירושה או צו קיום צוואה - "יודיע על כך בית-המשפט ברבים", ותקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד-1984 מבהירות את דרך הפרסום - "הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בשני עיתונים יומיים - מהם אחד עיתון בוקר והשני עיתון צהריים וכן ברשומות".

יתכן והפרסום בעיתונים וברשומות יהיה מוטעה, מחמת אי-ציון נכון של פרטי המנוח.

במקרה זה חסר הפרסום כל משמעות, באשר אין הציבור מודע להגשת צו הירושה או צו קיום הצוואה בנוגע למנוח הנכון.

בעניין שאולוב נדון מקרה בו פורסמו פרטי המנוח אשר לא עלו בקנה אחד עם פרטיו הנכונים של המנוח וכפי שנרשמו בצו קיום הצוואה.

בית-המשפט ראה בעובדה זו פגם מהותי אשר פוגע באופן בסיסי בהליך קיום הצוואה.

כאשר אין פרטי המנוח מובאים בפרסום נכון - אין הציבור יכול לדעת על עצם הגשת הבקשה בנוגע למנוח זה, וממילא אינו יכול להתנגד לה. במקרה זה אמנם הוגשה בקשת תיקון בקשה - שלא פורסמה, אולם כב' הנשיא שמגר קבע שהטענה בדבר העדר פרסום הבקשה המתוקנת - במובחן מעצם הגשת הבקשה לתקן - לא עמדה לנגד עיני בית-המשפט קמא, ולכן מדובר בטענה חדשה המאפשרת לבית-המשפט לבטל את הצו בהסתמך על סעיף 72 לחוק.

פורסם בקטגוריה צו ירושה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.