122. יורשים אחדים (תיקון התשל"ו)
(א) בניהול העזבון חייבים היורשים לפעול תוך הסכמה; בעניין שדעותיהם חלוקות יפעלו כפי שיחליט בית-המשפט.
(ב) פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית-המשפט, מראש או למפרע. בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יכול שהאישור יינתן על-ידי בית-המשפט הדן בתובענה.
(ג) בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מן היורשים לפעול על דעת עצמו.
החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חלה על היורשים, זה כלפי זה, בניהול עזבון וקיום הוראות המצווה, וזאת מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל.
לפיכך, עשיית פעולות שיש בהם לשלול מאחד היורשים חלק מהעזבון, הינה פעולה הרחוקה מתום-לב שבו מחוייב יורש כלפי יורש.
סעיף 122(ב) פורש כמונע מיורש אחד לתבוע, או מאחר לתבוע יורש אחד, מקום שקיימים יורשים נוספים.
נוסח הוראת הסעיף אינה מותירה מקום לספק, כי אין יורש אחד יכול עוד לעמוד בדין לבדו, לזכותו של המת או לחובתו.
לשם פעולה כאמור, זקוק הוא להסכמת כל יתר היורשים או לאישור בית-המשפט מראש או למפרע.
"לאור הוראת סעיף 122(ב) של חוק הירושה צריך התובע להראות, שיש בידו הסכמתם של כל היורשים האחרים, או שניתן לו אישור בית-המשפט מראש. לפחות צריך הוא לבקש אישור למפרע."
"הדברים ברורים. כיום, מכוח הוראת סעיף 122(ב), אדם אשר תובע נכס מכסי העזבון, חייב לכלול את כל היורשים כנתבעים, למען לא יהיה חשש של עשיית עוול במשפט ליורש שנתבע, ויאלץ לשאת בנטל לבדו, או יורש שלא נתבע, ובכך תקופח יכולתו להגן על זכויותיו."
כאמור, אין כיום כל הבחנה, לאור נוסח הסעיף, בין מצב בו יורש הוא תובע, לבין מצב בו יורש הוא נתבע.
ה-"יורשים" לעניין זה הם היורשים על-פי דין, ואם הניח המנוח צוואה – היורשים על-פי הצוואה. לכן, אם ובמידה שהנתבעים טוענים כי יורשים על-פי דין לא צורפו ביחס למנוחים שהותירו צוואה – אין לטענה זו מקום. יש לצרף את היורשים על-פי צוואה בלבד, מקום שיש צוואה ובמידה שהיא חלה על כל הנכסים.
הוראת סעיף 122 חלה כאשר לא מונה מנהל עזבון. כאשר מונה מנהל עזבון, התביעה תוגש באמצעות מנהל העזבון או באמצעות היורשים בהרשאת מנהל העזבון. לגישת בית-המשפט ב-תמ"ש (ת"א) 10610/97, יש להחיל את הוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה כאשר מנהל העזבון נותן הרשאה ליורשים להגיש תביעה ואין הסכמה של כל היורשים.
מלשון כב' השופטת נתניהו ב-ע"א 777/80, מובן כי אישור זה יכול להינתן על-ידי בית-המשפט לפניו נדון העניין, ולא באמצעות בית-המשפט שלפניו נדון הערעור, וכלשונה:
"אין זה מן הראוי שאישור כזה, שלא נתבקש, יינתן בערעור, מה גם שלא הוברר מי היורשים האחרים, אם הם מסכימים לתביעה, ואם לאו – מה נימוקי התנגדותם."
יודגש כי בדברים דלעיל צויין כי אישור למפרע "לא נתבקש" בערעור ולא הוברר מי היורשים האחרים. יתכן ובנסיבות אחרות, אישור למפרע כאמור ינתן אף אם יתבקש בשלב הערעור.
סעיף 122(ב) מחייב הסכמת האחרים או אישור בית-המשפט הדן בתובענה.
סעיף זה דן בתביעה בנוגע לעזבון, שכן בתביעה כנגד יורש אישית, ללא קשר או צורך בעזבון – הרי למרות שמדובר בנכס שעבר מן העזבון אל היורש באופן סופי – אין צורך בהסכמה ואין הסעיף דורש זאת.
אולם, בתובענה כנגד יורש, כאשר נשוא התובענה הוא נכס שהיה שייך לעזבון – יש לקיים דרישות הסעיף כאשר הנכס או הזכות לא עברו סופית ליורש.
כך, בנכס מקרקעין, כל עוד לא הסתיימה ההעברה ברישום, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין – מדובר בזכות חוזית הקיימת ליורש, או בהתחייבות כלפי היורש, אולם הנכס עצמו עדיין בבעלות העזבון, ולא בבעלות היורש. במקרה זה ובדוגמתו – יש לקיים את הוראות הסעיף, כאמור.
"כל עוד לא נגמרה העסקה ברישום בספרי המקרקעין הרי זו התחייבות לעשות עסקה בלבד, קרי – זכות חיובית שאינה זכות קניינית. כיוון שכך לא נוצר קשר ישיר בין המערער לבין המשיבים… קשר שאמנם קיים גם קיים ביחסים שבינו לבין העזבון… עליו לתבוע את העזבון… בתביעה כזו הבעלים הרשומים הם נתבעים נלווים… מכאן שמדובר בתביעה שהיא בראש ובראשונה כנגד העזבון ולא פורמאלית גרידא. על כן יש נפקות לסעיף 122 לחוק הירושה… אין סיבה לסטות מהוראות סעיף 122(ב) הנ"ל, ושלא לדרוש לקיים את הנדרש בו."
יתכן מצב בו הגשת התובענה על-ידי חלק מן היורשים, אין בה כדי לפגוע ביורשים הנעדרים כלל ועיקר.
בעניין עמותת א.ל.ע.ד. למשל, נקבע כי בתביעה להחזרת הנכס לבעליו מגולם האינטרס המשותף לכל יורשי המנוח בבחינת זכין לאדם שלא בפניו. במקרה זה נדחתה הטענה, לפיה יכול וישנם יורשים החפצים בקבלת הזכויות בנכס, בעוד שאחרים מעוניינים בקבלת תמורתו. קבלת הזכויות בנכס בעין, שהיא בבחינת מרובה המכיל את המועט, פועלת לטובת כל היורשים.
תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מסמיכה את בית-המשפט לדון בתובענה – גם אם לא צורפו כל בעלי-הדין – בנוגע לבעלי-הדין שלפניו למעשה.
האם תקנה זו מאפשרת דיון כאמור, אף אם לא צורפו כל היורשים כמצויין בסעיף 122 לחוק הירושה?
אמנם, תקנה 27 חלה אף על ענייני ירושה, וזאת לאור האמור בתקנה 297(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם במקרה זה מדובר בהוראת חוק מול תקנה, ובעימות כאמור – הוראת החוק עדיפה על הוראת התקנה.
"במקרה דנן ניצבת הוראת חוק מול הוראת סדר הדין שבתקנה. מושכל יסוד במשפטנו שהוראה מפורשת שבחקיקה ראשית גוברת על תקנה יציר כפיו של מחוקק המאה. כיוון שכך לא יצמחו למערער רווח והצלה מתקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי."
בעניין מעיוף דן בית-המשפט בפסק-דין שבו לא מילא צד אחר מצוות המחוקק ולא צירף את כל היורשים כבעלי דין לתביעתו. בית-המשפט פנה לתקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפיה מחייב פסק-הדין את מי שהיה צד לו, ואינו מחייב את מי שלא היה צד לו.
בית-המשפט לא סבר כי קיימת סתירה בין הוראות סעיף 122(ב) לחוק הירושה לבין תקנה 27 לתקנות, וראה לקבוע כי מקום שלא צורפו כל היורשים כבעלי דין בתובענה, תחול תקנה 27, המאפשרת לבית-המשפט לנהל את הדיון "ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה". הקוגנטיות שיוחסה לסעיף 122(ב) בפסק-הדין ב-ע"א 526/89 שהובא לעיל, רוככה על-ידי החלת תקנה 27 לתקנות כפתרון דיוני מעשי, מקום שהוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה נמצאה מופרת.
יוצא, איפוא, כי אין מניעה בדין לתבוע מקצת מן היורשים, על-אף שפסק-הדין שיינתן לא יחייב אותם יורשים שלא צורפו.
ב-תמ"ש (ת"א) 56471/98 ציין כב' השופט גרניט כי ראוי להבחין לעניין זה בין תביעה של צד ג' נגד חלק מהיורשים לבין תביעה של חלק מהיורשים נגד צד ג'. פסק-דין בתביעת צד ג' נגד חלק מהיורשים אינו מחייב את אותם יורשים שלא היו צד לתובענה, אולם פסק-דין לטובת חלק מהיורשים נגד צד ג' מזכה את כל היורשים ולא רק את אלה שהיו צד לתובענה. זאת מאחר וכל עוד לא חולק העזבון "אין אפשרות משפטית אלא לראות את היורשים כבעלים משותפים באותו פרק זמן".
ב-ת"א (נצ') 616/98 סייג כב' השופט ממן הלכה זו באומרו, כי אמנם עצם אי-צירופם של יורשים אינו פוגע בהליך, אולם אם יש בידי הצדדים אינפורמציה מהימנה אודות קיומם של יורשים, אין הם רשאים להתעלם מהם ועליהם לעשות כל הדרוש כדי לצרפם. לפיכך נדחתה טענת התובעים שניתן לוותר ביודעין על נוכחות יורשים שניתן לכלול אותם בכתב-התביעה. "אמנם בית-המשפט הדן בתובענה רשאי ליתן לתובע אישור שלא לכלול את כל היורשים, אך אין לעשות שימוש ברשות זו מקום שאין מניעה לצרף את כל היורשים הנוגעים בדבר".
יורש שתבע או התגונן עבור העזבון בהסכמת היורשים האחרים או באישור בית-המשפט, הוא תובע או נתבע בחזקת נציג; עליו לפרט עובדה זו בכתב-טענותיו, ועליו לציין מי הם היורשים שהסכימו לפעולותיו ואת דבר ההסכמה או, לפי העניין, את דבר אישור בית-המשפט. אם טרם ניתן אישור בית-המשפט ביום הגשת כתב-התביעה, יוכל היורש – התובע להגיש בקשה נפרדת שאל הדיון בה יוזמנו, אם הדבר ניתן, שאר היורשים.
למרות העדר תחולת תקנה 27 הנ"ל על הוראת החוק, מוסמך בית-המשפט לתקן את הפגם בדרך של תיקון כתב-התביעה ומתן אפשרות לתובע לתקן את תביעתו ולהוסיף את שאר היורשים כמשיבים.
ב-ע"א 526/89 נדון מקרה בו דחה בית-המשפט המחוזי את התביעה מפאת אי-צירוף שאר היורשים כאמור.
בית-המשפט ביטל את פסק-הדין מהטעם הנ"ל, וכלשון כב' השופט לוין:
"הלכה היא שאין דוחים, בדרך כלל, תביעה על הסף על-פי אחת מהעילות המאפשרות זאת, כשכתב התביעה ניתן לתיקון בדרך השוללת עילת דחיה כזו. במקרה דנן, כפי שמתברר, ניתן לתקן את המעוות וראוי היה לאפשר זאת."