81. הוראות המוריש (תיקון התשנ”ח)
קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו, ימנה בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, אותו אדם כמנהל עזבון, זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המינוי או שבית-המשפט או הרשם לענייני ירושה משוכנע, מטעמים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו.
חוק הירושה מציב שני מסלולים חלופיים לניהול עיזבון: הן על-ידי מנהל עזבון והן על-ידי יורשים.
החוק מציב גם שני מנגנונים למינוי מנהל עזבון: מחד, כאשר יש הוראה בדבר מינוי מנהל עזבון בצוואה – מופעלת הוראת סעיף 81 לחוק הירושה. מאידך, כאשר לא הושארה צוואה או אין הוראה של המוריש בעניין מינוי מנהל עזבון – מופעלת הוראת סעיף 78(א) לחוק הירושה.
שיקול-הדעת השיפוטי בהפעלת סעיף 81 לחוק הירושה שונה מדרך הפעלת הסמכות בגדר סעיף 78(א) לחוק הירושה.
בית-המשפט ימנה מנהל עזבון מכוח סעיף 78(א) לחוק הירושה כאשר כל המעוניינים בדבר הסכימו עליו ובאין הסכמה ימונה אדם ניטראלי כפי שיחליט בית- המשפט. לעומת זאת, במינוי מנהל עזבון מכוח סעיף 81 לחוק, ימנה בית-המשפט את מי שהמנוח הורה בצוואתו בין אם קיימת התנגדות למינוי מצד הנהנים ובין אם קיימת התנגדות מצד צדדים שלישיים, וזאת אלא אם שוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש סיבה שלא למנותו.
בסיפא של סעיף 81 לחוק הירושה השאיר המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת מתי לא למנות מנהל עזבון חרף הוראת המנוח בצוואתו וזאת משום שבית-המשפט עשוי לעמוד בפני מצב בו יהיה עליו להגן לא רק על האינטרסים של הנהנים על-פי הצוואה אלא גם על האינטרסים של צדדים שלישיים כגון נושים. כמו-כן, עשוי בית-המשפט שלא להידרש למנות כמנהל עזבון אדם, אשר האינטרס הפרטי שלו עומד בניגוד לחובת הנאמנות שלו כלפי בית-המשפט בתוקף תפקידו כמנהל עזבון.
מה מעמדו של אדם שמונה בצוואה כמנהל העזבון, אולם רצונו זה של המוריש למינוי הספציפי – טרם אושר במינוי רשמי באמצעות בית-המשפט?
רק המינוי מטעם בית-המשפט הוא הנותן את הביטוי הממשי לרצונו של המוריש.
כל עוד לא מונה כאמור – הרי פעולותיו במסגרת העזבון אינם “מטעם בית- המשפט” ואין הוא יכול לפנות לבית-המשפט למתן החלטות מכוח היותו מנהל עזבון.
בנסיבות ע”א 153/77, בנוגע למעמדו של מנהל עזבון, נקבע:
“מנהל עזבון מתמנה על-ידי בית-המשפט והוא ממלא חובותיו בכפוף להוראותיו של בית-המשפט ובתחומים מוגדרים, רק על-פי אישורו מראש.”
בית-המשפט אימץ את הדעה כי משמעותה של השקפה זו היא, שרק המינוי הוא נותן למנהל העזבון את מעמדו בתור שכזה, וזאת גם במקרה בו המוריש הביע את רצונו למנות אותו אדם, בתור מנהל עזבונו.
מנהל עזבון שפעל מכוח בקשת המנוח בצוואתו, בטרם מונה באמצעות בית-המשפט – אינו זכאי לפנות לבית-המשפט על-מנת שיפסוק לו שכר בהתאם לסמכותו, אלא עליו להגיש תביעה רגילה כנגד מי שפעל מטעמו.
בין האפוטרופוס לבין החסוי, אף שאינו פסול-דין, עלולים להיווצר יחסי תלות – שכן האפוטרופוס הוא המוציא והמביא בעבור החסוי, והוא זה שמופקד לדאוג לענייניו.
מצב דברים זה מעלה את החשש, שמא קביעת החסוי בצוואתו כי האפוטרופוס יהא מנהל עזבונו – אף שנעשתה מרצונו של החסוי – הינה תולדה של יחסי התלות הקיימים ביניהם.
אולם, לא מן הנמנע כי אישיותו של האפוטרופוס, כישוריו, מסירותו ודרך טיפולו בענייניו של החסוי – הם ששבו את ליבו של האחרון, ודווקא הם שהביאוהו לקבוע בצוואה את האפוטרופוס כמנהל עזבון. זאת, על-אף התלות, ואפשר בגלל התלות, אשר נתנה בידי החסוי הזדמנות להכיר את כל הטוב שבאפוטרופוס.
בעניין פלוני, ציין בית-המשפט, שכל עוד אין הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות כי התלות – לבדה או בעיקרה – שבין האפוטרופוס לבין החסוי שאינו פסול-דין, היא שעמדה ביסוד המנוי – ראוי הוא לתלות המנוי בשיקולים ענייניים וביחסי האמון שנוצרו ביניהם.
יש לזכור כי אין מדובר במי שערך צוואה והוא גם נהנה על-פיה, שלגביו ישנה הנחה חלוטה כי השפיע שלא כדין על המצווה.
חובתו של עורך-דין בעת הדיון באישור הצוואה, או לפחות בעת שנתמנה כמנהל העזבון – ליידע את בית-המשפט כי מדובר בצוואה של חסוי, וזאת על-מנת לאפשר לבית-המשפט לשקול קיומן של נסיבות מיוחדות לשלילת המינוי. הטעם לכן, שמן הצוואה עצמה לא ניתן לעמוד על היות המנוח חסוי והיות מבקש המינוי אפוטרופסו.
הסיבות המצדיקות החלפת מנהל עזבון שמונה בצוואה, אינן שונות מן הסיבות המצדיקות החלפת מנהל עזבון רגיל שמינויו בוצע בלא שנתבקש לכך על-ידי המצווה.
“לגבי מנהל העזבון, מינה השופט את מי שמונה בצוואה כמבצעה, ולא הובא כל נימוק, שיצדיק את התערבותנו ואת החלפת המינוי של בית משפט קמא. פעולותיו של מנהל עיזבון כפופות לביקורת בית המשפט, ואין לפנינו ראיה, שמנהל העיזבון פעל שלא כהלכה. איש מהנהנים על-פי הצוואה לא בא בטרוניה נגד מנהל העזבון.”
בעניין עזבון המנוח אמנון בקרמן הותיר המנוח צוואה לפיה הזוכה הבלעדית בעזבונו היא אחותו, אותה אף מינה כמנהלת עזבונו. הצוואה הוגשה לקיום והוגשו שתי התנגדויות על-ידי הטוענת להיות ידועתו בציבור ושני ילדיה/ילדיו. על כל אלה הוגשה גם תובענה לתשלום מזונות מהעזבון על-ידי בתו של המנוח. כב’ השופט שוחט פסק כי באשר לזהות מנהל העזבון – יש למנות מנהל עזבון ניטרלי על-אף הוראת הצוואה על-פיה מונתה האחות כמנהלת עזבונו. הטעם המיוחד לכך (סעיף 81 לחוק הירושה) – ניגוד אינטרסים אפשרי בינה, כזוכה (אפשרית) בלעדית על-פי הצוואה לבין המתנגדים לצוואה והטוענים לתשלום מזונותיהם. המשיבה 1 רואה את עצמה בוודאות כזוכה בלעדית על-פי הצוואה וכמי שעלולה להיפגע מניהול העזבון בהיות רכושה שלה כרוך ברכוש העזבון עצמו.
הזכאים לבקש החלפת מנהל העזבון הם הנהנים על-פי הצוואה, ולא מי שאין לו כל נגיעה לצוואה ואינו זוכה על-פיה.
“…איש מהנהנים על-פי הצוואה לא בא בטרוניה נגד מנהל העזבון, והטענות נגדו מועלות על-ידי עורך-דין לב המייצג את הצד שאינו זוכה בדבר כלשהו על-פי הצוואה ולכן אין לו כל עניין בפעולות מנהל העזבון בניהולו.”
וראה סעיף 92 לחוק להלן, המגדיר מיהו “מעוניין בדבר” הזכאי לבקש פיטורי מנהל העזבון והחלפתו.
כאשר שמו של מנהל העזבון נקבע בצוואה, על בית-המשפט למנות את המצויין בצוואה, כפוף להסכמתו. רק אם ישוכנע בית-המשפט שקיימות סיבות מיוחדות שלא למנותו, וכאשר ישוכנע בכך, רשאי הוא למנות אחר כמנהל העזבון.
“אין כל יסוד למתן עדיפות למועמדה של הזוכה לפי הצוואה כאשר המורישה לא מינתה מנהל עזבון או אדם שיבצע את הצוואה, שרק לו יכולה להיות עדיפות לפי סעיף 81 לחוק.”
העובדה שמנוח הורה בצוואתו על מינוי פלוני כמנהל עזבונו – אין בה לכשעצמה כדי לחייב את בית-המשפט למנות מנהל לעזבון, כאשר סובר הוא שאין הצדקה למנות מנהל עזבון באותו המקרה.
הדוקטרינה של כיבוד רצונו של המת המעוגנת בסעיף 81 לחוק הירושה, הוא עיקרון-על במשפט הירושה. אולם כבוד המת אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית. כנגדה מעמת המשפט אינטרס שלא לאפשר ל”יד המתה” לשלוט בחיים ללא הגבלה, ואת האינטרס של בית-המשפט לדאוג לטובת הנושים מלבד לטובת היורשים. בה בעת שהאינטרסים של היורשים תלויים רק ברצון המוריש, האינטרסים של הנושים ושל הזכאים למזונות, שהינם בגדר סוג נוסף של נושים, אינן נתונות להוראות הצוואה.
החוק קובע בהוראת סעיף 81 תוצאת איזון – על-פי איזון זה יש למלא אחר הוראת המנוח למינוי מנהל עזבון, אלא אם נמצאו סיבות מיוחדות להורות אחרת. היינו – מילוי הוראת מינוי מנהל העזבון בצוואה הינו הדבר הרגיל, והנהלת העזבון בדרך אחרת, לדוגמה על-ידי היורשים עצמם, היא בגדר היוצא מן הכלל.
כאשר נשקל ניהול העזבון על-ידי היורשים עצמם במקום מימוש הוראת מינוי מנהל עזבון בצוואה, יש לבחון האם מתן תוקף להוראת מינוי מנהל עזבון בצוואה נדרשת לצורך אמיתי וכן, כמכשיר לביצוע ההוראות האחרות של הצוואה.