111. חלוקה על-פי צו בית-המשפט
(א) באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העזבון ביניהם על-פי צו בית-המשפט.
(ב) מנהל העזבון יביא לפני בית-המשפט תכנית לחלוקת הנכסים.
(ג) הורה המוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ינהג בית-המשפט לפי הוראות הצוואה, זולת אם שוכנע, מטעמים שיירשמו, שהיו סיבות מיוחדות לסטות מהן; באין הוראות כאלה בצוואת המוריש, ינהג בית-המשפט לפי הכללים שבסעיפים 112 עד 117.
כאמור, חייב מנהל העזבון להביא לפני בית-המשפט תכנית לחלוקת הנכסים; תכנית זו הינה האמצעי הטכני, בגדרו מציע מנהל העזבון לחלק את נכסי העזבון בין היורשים. מומשו נכסי העזבון כדין בחלקם, עוד לפני שהגיעה השעה לדון בחלקם של היורשים בנכס מסויים, יהפוך עניין תכנית החלוקה לעניין טכני, ומנהל העזבון יציע בו לחלק את יתרת העזבון במזומנים בין היורשים לפי חלקיהם היחסיים בירושה, כפי שנקבע בצו הירושה.
תכנית החלוקה אינה קושרת את בית-המשפט, והוא רשאי ליתן צו לחלוקת נכסי העזבון, כפי שהדבר נראה בעיניו, בגדר הוראות החוק.
בהכנת התכנית, ישים מנהל העזבון לנגד עיניו את האפשרות המירבית ליישום הכלל הקבוע בסעיף 112 לחוק, “ככל האפשר בעין”, ולחלק בתכנית את החלקים ליורשים בהתאם לתועלת של כל יורש בחלק ספציפי.
לגבי נכסים אלה, אין מנהל העזבון יכול להגיש תכנית חלוקה, ועליו לנהוג בהתאם להוראת סעיף 113 לחוק.
השופטת בן פורת הבהירה ב-רע”א 535/85, שמכירת נכס עזבון על-פי סעיף 113 לחוק הירושה יש לבכרו על פני רישומו של הנכס במרשם המקרקעין על-שם היורשים. רישום הנכס יביא לכך שיזקקו לפנות להליך של פירוק שיתוף, אשר בנסיבות העניין יארך זמן רב ויחייב הוצאות מרובות. מנוסחו של סעיף 113 לחוק הירושה עולה כי מכירת הנכס היא הפתרון הראוי.
סעיף 111(ג) לחוק הירושה מהווה חריג להפעלת סעיף 113. הוראת סעיף 111(ג) לחוק הירושה גוברת על הוראת סעיף 113 לחוק הירושה. לעניין זה אומר השופט שמגר ב-ע”א 1537/90
“המנוחה הורתה בצוואתה כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים ולכן ספק אם ניתן היה להחיל את הוראות סעיף 113 (לחוק הירושה – י’ ג’).”
עוד מוסיף השופט בייסקי ב-ע”א 499/85:
“יש להבחין בין יורשים הזוכים בחלק מסויים בנכס מקרקעין לגביהם תם הליך ההורשה עם קבלת אותו חלק לבין יורשים הזוכים במנה כספית… שאז שלב ההורשה מסתיים רק עם הגעת המנה הכספית לתעודתה.”
סעיף זה דן בחלוקה בין יורשים, כאשר בהתאם לסעיף 112 יש לבצע חלוקה זו, ככל הניתן, בעין.
אין סעיף זה, וחוק הירושה בכללותו, מקנה ליורש זכות קדימה ברכישת נכס מן העזבון, על-פני זר.
לפיכך, מלבד חלקם של היורשים בעין לפי חלקיהם כאמור – כל הנותר מן העזבון יימכר למרבה במחיר. אין בהוראת החוק הוראת “זכות קדימה” כדוגמת הוראת סעיף 100 לחוק המקרקעין.
ברור הוא, שכל עוד לא בוצעו ההליכים המקדימים, לא ברור עדיין מה יימכר וכיצד, ולפיכך אין מנהל העזבון יכול להתקשר בחוזה מכר לגבי נכס מנכסי העזבון.
אולם, האמור תקף למקרה בו מבקש מנהל העזבון להתקשר בחוזה מכר לא מסויג. כאשר מכליל מנהל העזבון בחוזה המכר “תנאים מתלים”, כדוגמת התנאי – “שלא יהיה לחוזה כל תוקף אלא אם ולאחר שיאושר על-ידי בית המשפט” – אין כל מניעה להתקשרות, שכן מכוחו של התנאי המתלה – עד שלא אושר על-ידי בית-המשפט כאמור – כאילו לא נעשה דבר.
“אין מניעה לעריכת חוזים כאמור, הכוללים תנאים מתלים, ואם כי נפקותם המשפטית של חוזים כאלה, כל עוד לא אושרו, אינה כל כך ברורה, והסברה היא כי שדובר בהצעה בלבד, הרי כשאושרו כדין, דינם כחוזים בעלי תוקף לכל דבר… .
גם לו היה צורך בביצוע הליכים מקדמיים כלשהם, לא היתה מניעה לעריכתם של החוזים, על-מנת שיובאו לאישור אך לאחר השלמתם.”
בסמכותו של בית-המשפט לאשר פעולה למכירתם של נכסי העזבון, עוד לפני שהחלו ובוצעו הליכי החלוקה – אינה מוגבלת. אולם, אין כל ספק, ששומה על בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו בדרך הנאותה, תוך התחשבות, ככל האפשר, ברצונם של היורשים ובזכויותיהם הפרוספקטיביות מחד גיסא ובחוות דעתם, לגבי תנאי העסקה הנדונה וכדאיותה מאידך גיסא.