כינוס נכסי העיזבון

98. כינוס נכסי העזבון

מנהל העזבון רשאי לדרוש שנכסי העזבון יימסרו לו ושחובות שהגיעו למוריש יסולקו לו, וידו בזה כיד המוריש.

גביית שטרות שניתנו למנוח

מנהל העזבון, במסגרת תפקידו לכינוס נכסי העזבון, חייב לתבוע כל גורם לרשום נכסים וזכויות לעזבון. חובה כללית זו כוללת, כמובן, אף חובה לתבוע פרעון שטרות השייכות לעזבון.

הבסיס לזכאות זו הינו מכוח השטרות שהינן חלק מהעזבון ולא מכוח החזקתן.

“כאשר נשארים שטרות או שיקים בעזבון, האיש שלטובתו ניתנו, מנהל עזבונו או יורשיו יכולים לתבוע על-פיהם. אבל אין הם המחזיקים בשיקים והם רשאים לאכוף את התשלום על יסוד הטענה, שהשיקים הם חלק מנכסי העזבון.”

קיזוז חוב יורש לעזבון כנגד זכותו – קיומם של נושים נוספים

יורש הזכאי לרשת כספים מהעזבון, ובד-בבד חב לעזבון כספים (כגון הלוואה שקיבל מהמוריש בטרם פטירתו), הזכאי הוא לקזז חובו מחלקו?

בהעדר נושים אחרים ליורש, לא נראית כל מניעה לביצוע קיזוז כאמור.

הבעיה מתעוררת במקרה בו קיימים נושים נוספים ליורש מלבד העזבון.

במקרה כזה, קיזוז חובו של היורש מחלקו בעזבון – יותיר לשאר הנושים את החלק הנותר בלבד, כאשר העזבון, אף הוא נושה כאמור – יזכה בכיסוי חובו, במלואו. עולה כי שאלת קיזוז כאמור – מקנה מעמד מועדף לעזבון על-פני שאר הנושים.

בעניין גרינשפון נדון מקרה בו נפל העזבון בחלקם של שני יורשים, כאשר אחד מהם חב לעזבון סכום כספי קצוב.

בנוסף לחובו לעזבון – חב אותו יורש אף לנושים נוספים.

היורש הנוסף, ביקש לאמץ את זכות הקיזוז, באשר פעולה זו מגדילה את חלקו בעזבון, כאשר מקבל הוא לידיו את מלוא מחצית חובו של היורש השני לעזבון.

שאר נושי היורש התנגדו לפעולה זו, וטענו כי אין לעזבון מעמד מועדף על-פניהם, וזכותם בחלקו של היורש בעזבון זהה לזכותו של העזבון – ומעמד הכל, כנושים, זהה.

היורש השני, אשר ביקש לאמץ את מעמדו המועדף של העזבון במקרה זה, ביקש לסמוך טענתו על הוראת סעיף 98 לחוק, המקנה למנהל העזבון מעמד, בגביית חובות לעזבון “וידו בזה כיד המוריש”. על בסיס הוראת חוק זו – ביקש יורש זה לטעון כי משהושווה מעמד מנהל העזבון למעמדו של המוריש – הרי כשם שהמוריש זכאי היה, בחייו, לקזז חוב זה במלואו מחלקו בעזבון – כך זכאי לעשות כן מנהל העזבון.

השופט ד’ לוין דחה טענה זו, כאשר על בסיס הוראת סעיף 1 לחוק הירושה – עם פטירת המוריש – נופל העזבון, לאלתר ליורשיו, ונפילה זו הינה מיידית. העובדה כי זכותו של יורש בנכס מסויים מתגברת רק בעת חלוקת העזבון – אינה פוגמת ופוגעת בנפילה המיידית של העזבון כאמור.

על-בסיס כך, נבחנת שאלת קיומה של הוראת קיזוז או זכאות לקיזוז במסגרת חוק הירושה.

סעיף 53(א) לחוק החוזים, הדן בהוראת קיזוז – מגביל זכות זו אך ורק למקרים של “חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת…”.

הוראה זו, המצריכה “חיובים כספיים” הדדיים, הנובעים מתוך “עסקה”, דהיינו – מתוך מהלך עסקים רגיל – אינה עולה בקנה אחד עם חוב של הורשה.

הורשה – אינה עסקה, ואין חוב של יורש לעזבון – עולה כדי חיובים כספיים הדדיים. בהעדר הוראה ספציפית בחוק הירושה, וכאשר ההוראה הקיימת בחוק החוזים אינה מאפשרת קיזוז במקרה של הורשה כאמור, הרי פעולת הקיזוז בלתי-אפשרית. לפיכך, מעמדם של שאר נושי היורש, זהה למעמד העזבון כנושה, ואין מנהל העזבון זכאי לקזז חוב הנושה כנגד זכות, ובכך להעדיף את שאר היורשים על-פני נושי היורש.