משק חקלאי

114. משק חקלאי

(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית – יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו – יחליט בית-המשפט לפי הנסיבות.

(ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן-זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי – בן-זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.

(ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור.

ייחודו של משק חקלאי

יחודו של משק חקלאי ממוצע ורגיל הוא בכך, שחלוקתו בין יורשים אחדים יכולה לפגוע בכושר קיומו כמשק חקלאי, שנועד לפרנס משפחה חקלאית. כדי למנוע תוצאה קשה זו, קובע המחוקק מסירתו של המשק ליורש המוכן והמסוגל לקיימו, על-פי הוראות סעיף 114 לחוק ובתנאים המפורטים בו.

כדי להגשים את המטרה של הועדת הקרקע לעיבוד חקלאי במסגרת אגודות שיתופיות, התגבשה עוד מקדמת דנא מדיניות המוסדות המיישבים האוצלת על תנאי העברת הזכויות בנחלה מחבר אגודה לאחר. למדיניות זו שתי פנים: האחד – המשק כנחלה חקלאית, מהווה יחידה מישקית אחת שאינה ניתנת לחלוקה או לפיצול. מדיניות זו מצאה את ביטויה בהחלטות המינהל והסוכנות.

רעיון זה משתקף גם בחקיקה. בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 נקבע כי משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה במשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית – יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

רעיון אי-פיצול הנחלה בין יותר מבעל זכות אחד מוצא את ביטויו גם בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, המסדיר בתקנה 3א את הדרך שבה בן ממשיך מתקבל לחברות באגודה. מדובר על-פי הגדרה בבן אחד בלבד או נכד אחד, לרבות בן-זוגו, המחזיק בנחלה בעצמו או מכוח התחייבות בלתי-חוזרת של הוריו או מכוח ירושה במשק חקלאי.

כפי שעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה בעניין חיים על-ידי נציגת הסוכנות היהודית, מדיניות זו של המוסדות המיישבים בעניין אי-פיצול הנחלה שרירה וקיימת גם כיום, וכך נאמר בסעיף 8 לתעודה:

"אשר-על-כן, לא תסכים הסוכנות, כבעלת זכות קניין במשק, ולמיטב ידיעתי, לא יסכים אף המינהל, לכל פעולה ו/או העברת זכויות וכו' שתוצאתה תהא פיצול המשק ו/או הזכויות בו. מבחינת הסוכנות, חייב המשק להישאר יחידה מישנית אחת, וזכויות השימוש והחזקה בו חייבות להיות מרוכזות בידי אדם אחד ו/או משפחה אחת בלבד."

הטעם למדיניות אי-פיצול הנחלה נעוץ ברצון לשמר את היחידה החקלאית כשלמות אחת על-מנת למצות מתוכה את הפוטנציאל המישקי כולו ולמנוע את חלוקתה בין מספר גורמים באופן העלול לפגוע באופן משמעותי בתועלת הכלכלית העשויה לצמוח ממנה.

הפן השני של מדיניות זו נועד להותיר בידי המוסדות המיישבים את היכולת לפקח על זהות הגורמים אליהם מבקש חבר האגודה להעביר את זכותו בנחלה. מאחר שמדובר באגודה שיתופית חקלאית הנושאת אופי חברתי-כלכלי ייחודי המתאפיין במחוייבות לייעוד החקלאי ובשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין החברים, ישנה חשיבות בבחינת התאמתם של אלה המבקשים להשתלב בחיי האגודה כדי להבטיח את המשך קיומה כמערכת חברתית הרמונית ואת שגשוגה הכלכלי.

מדיניות זו של הגורמים המיישבים שעניינה אי-פיצול הנחלה, ובקרה על זהות הגורם המבקש להשתלב באגודה, נועדה לשמר את הכושר החקלאי והמבנה החברתי המיוחד של האגודה השיתופית.

לסיכום, פיצול משק חקלאי למרכיבים שונים וחלוקתו בין בעלי זכויות שונים עלול לפורר עד מהרה את היחידה המישקית ולהרוס את הסיכוי למצות מתוכה את התועלת הכלכלית המירבית. הדבר עשוי לפגוע גם במירקם החברתי המיוחד של האגודה השיתופית. לפיכך המדיניות הינה למנוע פיצול.

עם זאת, מדיניות זו מעלה קושי אמיתי שנוצר, הלכה למעשה, על-ידי "גזירת הבלעדיות של מוסד ה-"בן הממשיך". ככל שהיא נוגעת ליחסים בין בני משפחה, היא מתנגשת עם רצונותיהם הטבעיים של הורים, בעלי זכויות במשק, להוריש לילדיהם ולמשפחתם את חלקם – קרקע ומבנים, לאחר שיגיעו לאריכות ימיהם, זאת מבלי ליצור חיכוכים ומדונים בין בני המשפחה שיש חשש כי ילוו בסערת רגשות ובשימוש בכלים משפטיים, שלא לצורך. המקרים הבאים בפני בתי-המשפט מעלים תמונה מציאותית החושפת קשיים במילוי אחר מדיניות המוסדות המיישבים, זאת במספר לא מבוטל של מקרים ובסיטואציות שאין הדעת יכולה לצפותן באופן מושלם.

התמודדות עם קשיים אלה מצריכה פתרון חקיקתי. אלא שהפתרון בושש לבוא ועלינו לתת פתרונות למקרים המשחרים לפתחנו. בעשותנו כן, עלינו להפעיל שיקולי צדק ולבחון לאורם בכלים העומדים ברשותנו את התנהגות הצדדים.

הבעיות הכרוכות בהורשה של משק, מורכבות, בשל הצורך לבחון את הזכויות בשני מישורים, שאינם בהכרח מישורים נפרדים. בהורשת משק, ישנה הזכות הקניינית במשק, ולצידה הזכות לחברות במשק. החברות עצמה אינה ניתנת להורשה, לעומת הזכויות במשק הניתנות להורשה, וגם זאת בכפוף למהות הזכויות של חבר במושב.

בן ממשיך – מהות זכויותיו

לגבי הזכות במשק, התפתח במשקים המושג "בן ממשיך". אותו בן הבונה את ביתו בחלקה ליד בית ההורים, מעבד עימם את המשק ועם מותם של הוריו בבוא היום, יהיה הוא לבעל המשק במקומם. מעמדו של "בן ממשיך" זכה להגדרה בחקיקת המשנה, וזו מצויה בתקנה 3א(א) של תקנות האגודות השיתופיות (חברות).

תקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 מסדירה את מוסד הבן הממשיך וקובעת את רשימת הזכאים להיות מוכרים, על-ידי בעלי המשק, כבן ממשיך.

תקנה 3ז לתקנות, מבהירה את המשמעות האופרטיבית של ההכרזה. במקרה בו היתה העברת זכות במשק חקלאי טעונה אישור האגודה – יראו כאילו ניתן לבן הממשיך אישור כאמור.

תקנה 3א לתקנות, מסדירה את היחסים שבין הבן הממשיך בין האגודה בלבד, ונועדה להבטיח כי האגודה לא תערים קשיים על דרך רכישת הזכויות.

מול הפן הדן ביחסים שבין הבן לאגודה, המוסדרים בבקשה להכרת הבן כבן ממשיך, קיים הפן המשלים של יחסי הקניין שבין הבן להוריו, בעלי המשק החקלאי.

עצם הכרה בבן כבן ממשיך, אינה מעניקה לבן זה זכויות קנייניות במשק. זכות זו מוסדרות במסגרת ההסדרים שבין הבן להוריו – אם במסגרת הענקת הזכות בחיי הוריו ואם במסגרת הענקתן לאחר פטירת הוריו או מי מהם.

בעוד העברת זכויות בחיי ההורים יכול להיעשות בהסכם שבין הצדדים, הרי העברת זכויות אלה לאחר פטירה – יכולה להיעשות במסגרת הורשה בלבד. לפיכך, עם כאשר נערך הסכם לרבות הסכם הכרה בבן כבן ממשיך, יש לבחון האם מדובר בהענקת זכויות לאלתר, או הענקתן לאחר פטירה, ואזי אין להן כל תוקף אלא בדרך של צוואה.

אם לא נערכה צוואה על-ידי ההורים המנוחים, הרי שגם אם התקבל היורש לאגודה והוכר על ידה כ"בן ממשיך", אין בכך לפטור אותו מחובת הפיצוי כלפי היורשים האחרים.

במקרה כזה יש לקבוע שגם אם יש לראות ביורש "בן ממשיך", מבחינת האגודה, הרי שבמעמדו כלפי היורשים, אין הוא אלא מי שזכאי כי המשק יימסר לידיו, מבחינת האגודה, אך כנגד פיצוי ליורשים אחרים.

"מינוי כבן ממשיך אינו אלא הוראה המתייחסת לחלוקתו בעין של נכסי עזבונו. אילו אמר להפלות את בניו האחרים היה מצווה זאת בדרך של צוואה, וגם אז רק אם היה משתמע ללא ספק כי כוונתו לגרוע מזכויות יתר היורשים ולא לדרך חלוקתו של העזבון… היוצא מהאמור כי המשק הנו חלק מנכסי העזבון ובחלוקתם של הנכסים יימסר המשק לאהרון אך הוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון."

כלומר, ניתן משקל לרצון המוריש שהמבקש יהיה בן ממשיך. אך התחשבות ברצון זה אינו מצדיק שזכויות היורשים לקבל את חלקם בעזבון יקופח. לפיכך, כאשר אין ידו של חבר האגודה משגת את שעליו לשלם לבעלי זכויות נוספים, אין מקום להעניק לו את מלוא הזכויות במשק תוך קיפוח זכויות האחרים.

בן ממשיך מכוח נוהג

אין בכוחו של מנהג ליצור חלופה נוספת של "בן ממשיך" מסוג שונה המוזכר לעיל, כפי שנקבע בתקנה 3א' לתקנות האגודות השיתופיות.

בן ממשיך מכוח מתנה

מינויו של בן ממשיך שלא בדרך האמורה בתקנה 3א' לתקנות האגודות השיתופיות, אינה אפשרית. גם אם היה מקום לפרש מינוי שכזה כמתנה שתוקנה לאחר מיתת הממנה – הרי גם אז עניין לנו במתנה בלתי-תקפה, שכן לא נעשתה בדרך של צוואה, ובהתאם להוראת סעיף 8(ב) לחוק, ולפיכך אינה בת-תוקף.

בן ממשיך – קביעתו בטופס התחייבות

קביעת בן ממשיך למשק חקלאי במסגרת טופס התחייבות – כוחו יפה להעברת זכויות המתיישבים לבן הממשיך בן-החיים. העברה מחמת מיתה – יש לעגן בצוואה שתיעשה כדין. לפיכך, בין אם מדובר בהסכם בדבר ירושה ובין אם מדובר במתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן – קביעת בן ממשיך שלא במסגרת צוואה – בטלה.

העברת זכויות במשק חקלאי בדרך של צוואה

לכאורה, אין כל מניעה לכך שבעלי זכויות במשק חקלאי יעבירו זכויותיהם בדרך של צוואה. כשם שרשאים הם להעביר זכויותיהם בעודם בחיים, במסגרת הסכם העברה, כך יכולים הם לצוות רצונם זה במסגרת צוואה.

הבעייתיות מתעוררת כאשר אין בעלי הזכויות במשק אוחזים בזכויות ברות- העברה או כאשר בסיס זכויותיהם יונק חיותו מהסכם מגביל. כך, כאשר זכויות בעלי המשק מבוססות על הסכם חכירה ובהסכם זה הוגבלה זכותו של החוכר להחזיק בזכויות אלה לתקופת חייו – פוקעת זכותו במשק עם פטירתו, וממילא בעת פטירתו אין לצוואתו כל אחיזה במשק. יצויין, כי הסכם שכזה אף קובע למי יועברו הזכויות במשק עם פטירת בעל הזכות.

בישראל, מצויים מספר סוגים עיקריים של זכויות במשקים חקלאיים: בעלות, חכירה, חכירת-משנה ובר-רשות.

בעלי משקים האוחזים בזכות בעלות בקרקע הרשומה בלשכת רישום המקרקעין – רשאים לעשות ולצוות במשקם כרצונם.

דין זהה לבעלי משקים האוחזים בזכות חכירה ישירה ממינהל מקרקעי ישראל.

במקרים רבים, זכויות החכירה ממינהל מקרקעי ישראל מוענקות למושב, וזה מעניק חכירות-משנה לבעלי המשקים.

התקשרות זו ידוע בשם "החוזה המשולש".

הסדר נוסף, הידוע בשם "החוזה המרובע" מתייחס למקרה בו הסוכנות היא החוכרת הראשית מהמינהל, זו מחכירה את זכויותיה בחכירת-משנה למושב, המעביר חכירות-משנה נוספות לבעלי המשקים.

במקרים אלה, העברת הזכויות לעיתים, לא הסתיימה ובעלי משקים אלה, הינם ברי-רשות בלבד.

בפסק-דין אזולאי קבע השופט שמגר כי גם זכויות של בר-רשות, אף שהן זכויות אישיות, עשויות להיות זכויות שניתנות להעברה לאחר. כלומר, בית-המשפט קבע כי העובדה שהזכויות של מתיישב במושב אינן מגיעות כדי זכויות בעלות או חכירה, אינה כשלעצמה משנה את מהותן כזכויות הניתנות להעברה, ובכלל זה להורשה – ומכאן, שהוראת סעיף 8 לחוק הירושה חלה עליהן.

בעניין קוגלמס לדוגמא, נדון מקרה בו אחז בעל משק בחוזה המשולש, ובהסכם ההתקשרות שלו עם המושב, בו הוענקה לו חכירת-המשנה – הוגבלה זכותו להוריש את זכויותיו.

מאחר וכך, לא היו לו מלכתחילה זכויות ברות-הורשה, מאחר והזכויות שרכש היו זכויות המוגבלות בעבירתן.

לפיכך, בחינת האפשרות להוריש זכויות במשק בדרך של צוואה, תלויה בבחינת הזכויות שרכש המנוח במשק במסגרת הסכם הרכישה.

גם בעניין ברמלי קבע החוזה המשולש סעיף לפיו: "…למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזאת כי אין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר באגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו…".

נקבע כי "ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירם לחבריה תוך הגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא יכללו בעזבונם. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין יותר ממה שניתן להם בהסכם המשולש. מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעזבונה של האם, ואינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו על-כן לבן הממשיך על-פי הקבוע בהסכם המשולש".

בעניין חיים סיכמה כב' השופטת פרוקצ'יה הסדר זה כך:

"מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הבאה: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצידה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון…

ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי אם בעל קרקע מחכיר קרקע או נותן לאחר זכויות שימוש בה ומטיל על מקבל הזכות תנאים מוקדמים לעבירות הזכות, כי אז לא יוכל מקבל הזכות להעביר את זכותו לאחר בניגוד לאותם תנאים…

ההלכה הפסוקה מזה שנים כי העברת זכות בנחלה בין בחיים ובין לאחר פטירת חבר האגודה שלא בהתאם לתנאים המפורטים בהסכם המשולש אינה בת-תוקף כלפי המוסדות המיישבים… הטעם לדבר הוא כי 'הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת, כשזו מוסמכת להעבירם לחבריה תוך הגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא ייכללו בעזבונו. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין יותר מה שניתן להם בהסכם המשולש…'."

מערכת היחסים הפנימית בין היורשים, כאשר ההתחייבות להעברת הנכס בטלה כלפי המוסדות המיישבים

בעניין חיים נדונה התחייבותו של "בן ממשיך" (המשיב) בתצהיר להתיר לאחיו להשתמש בבית המגורים לאחר פטירת אימם, וזאת בתגובה לדרישתה זו, במסגרת הסכמתה למנותו כבן ממשיך. מדובר בהתחייבות חוזית בינו לבין האם, לפיה הוא ימונה כבן ממשיך ובד-בבד יסכים ליתן זכות כאמור לאחיו. בצד הצהרה זו, מצוי הסכם העברת בית המגורים בין האם לאח בו מעבירה האם לאח את זכויותיה בבית המגורים שלה לאחר מותה.

לא היתה מחלוקת בין השופטים כי הן הצהרת המשיב והן ההסכם בין אחיו לאם אינם מחייבים את המוסדות המיישבים, משלא נתבקשו לאשרם ולא נתנו להם את הסכמתם, כנדרש בהסכם המשולש. עולה השאלה מה נפקותן המשפטית של התחייבויות חוזיות אלה ביחסים הפנים-משפחתיים.

כב' השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, קבעה כי מדובר בהתחייבויות חוזיות שאינן בנות-אכיפה ביחסים הפנים-משפחתיים, ולפיכך האח לא רכש מכוחן זכויות הניתנות למימוש בבית המגורים. ההתחייבויות החוזיות האמורות כפופות במקורן לתנאי מתלה, ומשעברה תקופת זמן סבירה והתנאי לא נתקיים, הן נתבטלו ושוב אינן מעמידות זכות לפיצויים. עם זאת, עומדת לאח זכות לתרופות השבה של כספים ששולמו והוצאות שהוצאו מכוח דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט.

כב' השופטת שטרסברג-כהן הסכימה, כי במישור היחסים בין האם והמשיב לבין הגורמים המיישבים, המשיב הינו בן ממשיך יחיד, באשר מעמד זה נקבע ומתאשר לפי ה-"הסכם המשולש" בלבד. לעומת זאת, במערכת היחסים הפנימית השתכלל בין האם לבין המשיב הסכם לטובתו של האח. המשיב מחויב לאותו הסכם – הגם שלא ניתן לאוכפו כיום – ככל שהדבר נוגע לאח. כמו-כן, מנוע ומושתק המשיב מלטעון להעדר תוקף להסכם בין אמו לאחיו.

השופטת פרוקצ'יה מגיעה למסקנה, כי אופיין של ההגבלות על עבירות זכות השימוש בנחלה על-פי ההסכם המשולש, מעידות על כוונה לשלול את עבירות הזכות מקום שלא ניתנו אישורי המוסדות המיישבים, זאת גם במערכת הפנימית שבין חבר האגודה ממחה הזכות, לבין הנמחה. אולם כב' השופטת שטרסברג-כהן אינה סבורה כן.

יש להפריד בין המערכת ההסכמית שבין בני המשפחה לבין זו החיצונית לה. אמנם כיום, על-פי המדיניות של המוסדות המיישבים, לא ניתן לפצל נחלה ולא ניתן לרשום על-שם האח את דירת אמו המנוחה. אף-על-פי-כן, אין לתת למשיב פתחון פה לטעון כנגד ההסכם בין אמו ואחיו, טענות הטומנות בחובן התכחשות להתחייבויותיו הוא כלפי אמו וכלפי צד שלישי, אחיו.

גם אם לא היה תוקף להסכם הראשון ואף לא נפקות משפטית להמחאת הזכות לאח בהסכם השני, מנוע המשיב ומושתק מלטעון לבטלותו של ההסכם השני וזאת הן מכוח תורת המניעות וההשתק והן מכוח עיקרון תום-הלב, המוצא ביטוי בסעיף 39 לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג-1973 וחל על כל פעולה משפטית מכוח סעיף 61(ב) שבו.

אשר-על-כן, פסקה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי המשיב אינו זכאי למנוע מאחיו להמשיך להתגורר עם משפחתו בבית אמם המנוחה, והוא מושתק מלטעון לבטלות ההסכם השני בבית-משפט. כמו כן, אין המשיב זכאי למנוע מאחיו אפשרות לפנות למוסדות המיישבים לשם מימוש זכותו. מובן, שאין בהסכמים הפנים-משפחתיים כדי לכבול את ידי המוסדות המיישבים בגיבוש עמדתם לעניין זכותו של האח כלפיהם, בהתאם למדיניותם מעת לעת.

כב' הנשיא ברק פסק, כי על-אף שאין חולק כי הצדדים להסכם ידעו על הצורך בהסכמת הצדדים להסכם המשולש (המינהל והסוכנות) לשם העברת הזכויות בפועל, אין די על מנת לקבוע כי ההסכם בין האם לאח הותלה בתנאי שתינתן הסכמה כאמור. הקביעה אם עניין לנו בחוזה על תנאי מתלה, אם לאו, יכולה להילמד מאומד-דעת הצדדים לו, כפי שהיא משתקפת מלשונו ותכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית). בנסיבות המקרה ברור, כי האם והאח התכוונו ליתן תוקף להסכם בלא להתנות תוקף זה בהסכמת הצדדים להסכם המשולש (המינהל והסוכנות). ברור, כי האם ביקשה כי האח יישאר לגור בדירה המצויה במשק גם לאחר פטירתה וללא התנאה של תוקף זכות זו של האח כלפי האם (להבדיל מרישומה במינהל) בהסכמת הצדדים להסכם המשולש (המינהל והסוכנות). בנסיבות אלה, אין לראות בהסכם משום חוזה על תנאי מתלה וכי נסתרת החזקה שבסעיף 27(ב) לחוק. לפיכך, אין לקבוע כי ההסכם בטל בהיותו חוזה על תנאי מתלה שלא נתקיים תוך זמן סביר.

שאלת תוקפן של תניות המגבילות עבירות של זכות – כמו גם השפעתן – אינה פשוטה. בבואנו לבחון את השפעתן של תניות מגבילות עבירות אלה, שומה עלינו להפריד בין שתי שאלות נפרדות: האחת, האם להתחייבות להעביר זכות (במקרקעין או מטלטלין לרבות זכויות) העומדת בניגוד לתניה המגבילה עבירות יש כלל תוקף משפטי, במובן זה, שההתחייבות להעברת הזכות (בניגוד לתניה) יכולה להצמיח תוצאות משפטיות כלשהן? השניה, בהנחה ועצם ההתחייבות בניגוד לתניה המגבילה עבירות אינה בטלה בפני עצמה, מהן התוצאות המשפטיות שיכולות להיות להתחייבות מעין זו? בערעור שבפנינו מתעוררת רק השאלה הראשונה, קרי שאלת תוקף ההסכם, שכן הסעד ההצהרתי שנתבקש הינו בטלות ההסכם בין האם למערער בשל הפרת תניות בהסכם המשולש.

לדעת כב' הנשיא ברק, במצב בו ניתנת התחייבות להעברת זכות, תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. אין כל הכרח לשלול תוקף משפטי מהתחייבות שניתנה רק בשל העובדה כי היא נעשתה בניגוד לתניה חוזית אחרת. אכן, אדם יכול להתחייב למכור מה שאינו שלו אך לא יהיה בכוחו להוציא התחייבות זו מן הכוח אל הפועל. "בנסיבות מעין אלה, החוזה יהיה תקף לכל דבר ועניין… והצד שכלפיו התחייבו להעביר את הזכות יהיה זכאי לסעדים בגין הפרת חוזה (פרט לאכיפה)". המישור החוזי ממשיך להתקיים גם אם עצם כריתת החוזה עומדת בניגוד לאמור בהסכם אחר. לפיכך, במישור היחסים החוזיים שבין הצדדים להסכם המאוחר יותר (מעביר הזכות והנעבר), יש לראות כעיקרון את ההסכם כתקף.

יתכנו מצבים בהם הדין עצמו קובע כי הסכמים המבוצעים על-ידי אדם אינם תקפים ככאלה (ראו סעיף 5 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962); סעיף 30 לחוק החוזים). אולם בהעדר טעמים מיוחדים, ראוי הוא להעניק תוקף חוזי למערכת היחסים שבין המעביר והנעבר של הזכות, גם אם היא עומדת בניגוד לאמור בהסכם בין המעביר ובעל הזכות. העובדה כי זכות מסויימת אינה ניתנת להעברה אינה צריכה לגרוע מתוקפם של היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם ההעברה של זכות זו.

הביטוי המעשי של הגבלת העבירות צריך להיבחן, על-כן, ברוב המקרים, במסגרת הסעדים בגין ההסכם שנכרת ולא בקביעת עצם תוקפו.

במקרה שבפנינו היתה חייבת האם לקבל את הסכמת המינהל והסוכנות לשם העברת זכויות במשק. הסכמה מעין זו לא ניתנה באשר להעברת הזכויות לאח. זאת ועוד: לכאורה לא ניתן היה להעביר חלק מן הזכויות בנחלה אלא רק את כל הזכויות שבה, שעה שהאם העבירה לאח רק את דירת המגורים. מכאן עולה, לכאורה, כי האם פעלה בניגוד לאמור בהסכם המשולש. כלום יש בכך כדי להביא לבטלות ההסכם שכרתה עם המערער? התשובה לשאלה זו היא בשלילה. כאמור, עצם העובדה כי נאסרה בהסכם המשולש העברה מן הסוג שבוצעה אינה מביאה לבטלות הסכם ההעברה האמור. אמת, קיימים נימוקים כבדי משקל מדוע לא לאכוף את התחייבותה של האם ללא הסכמת המינהל והסוכנות, או להצמיח סעדים אחרים כנגד המינהל והסוכנות, ובהם מדיניות המינהל באשר לניצול קרקע חקלאית ומניעת פיצולה, התאמת החברים באגודה השיתופית ומניעת העברת זכויות למי שאינם בני משפחה. אולם אין בטעמים אלה כדי להביא לתוצאה לפיה ההסכם בין האם למערער בטל, להבדיל משאלת סעדים בגין הפרתו. מכאן, שאין לקבל את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה ההסכם בטל בשל טעם זה.

אשר לדעת כב' השופטת שטרסברג-כהן, בשאלת מעמדו של המשיב לטעון לבטלות ההסכם, אם מכוח דיני ההשתק, אם מכוח עיקרון תום-הלב, קבע כב' הנשיא ברק כי ניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא.

באין הסכמה בין יורשים – סעיף 114(ב)

סעיף זה דן בהקצאתו של משק חקלאי הנכלל בין נכסי העזבון, ליורש המוכן לקיימו; בסעיף 114(ב) הוסמך בית-המשפט להכריע בשאלה, מה הם הנכסים המהווים את "המשק החקלאי". ברור, שאין לברר מחלוקת זו, אלא אם הוסכם, שהמשק החקלאי נכלל בין נכסי העזבון. בהעדר הסכמה כאמור – הדרך לבירור שאלה זו הינה במסגרת תובענה רגילה.

זכות קדימה בין יורשים

סעיף 100 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מסדיר את זכויות הקדימה בין יורשים אשר ירשו חלקים ממשק חקלאי, כאמור בסעיף 114 לחוק, כדלקמן:

(א) מקרקעין שהם משק חקלאי כמשמעותו בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, והם עברו בירושה, בין על-פי דין ובין על-פי צוואה, ליורשים אחדים במשותף, לא יהיה יורש זכאי להעביר חלקו בהם לאחר אלא אם הציע אותו תחילה ליורש בעל זכות הקדימה.

(ב) בשנתיים הראשונות לאחר מתן צו הירושה או צו אישור הצוואה, יראו כל יורש כבעל זכות קדימה לגבי חלקו של יורש אחר; מכאן ואילך יראו כבעל זכות קדימה רק יורש שרשם תוך השנתיים הראשונות זכות קדימה לעצמו לגבי חלקו של יורש אחר.

לכאורה, קיימת סתירה בין הוראת סעיף 100(ב) לחוק המקרקעין והוראת סעיף 114 לחוק, אולם סתירה זו הינה לכאורית בלבד, באשר הוראות סעיפים אלה משלימות זו את זו.

הוראת סעיף 114 לחוק קובעת עדיפות לסוג מסויים של יורשים "המוכן ומסוגל לקיימו". לא מן הנמנע, כי בהתאם להוראה זו יימסר המשק החקלאי לכמה יורשים במשותף.

במקרה זה, תתברר זכות הקדימה בין אותם יורשים, להם נקבעה הזכאות במשק החקלאי – על-פי הוראת סעיף 100 לחוק המקרקעין.

יצויין, כי הוראת סעיף 100(ב) לחוק המקרקעין, חלה לגבי מקרקעין שהם משק חקלאי בלבד, ואין היא מהווה הוראה כללית.