109. נושא החלוקה
(א) נכסי העזבון יחולקו בין היורשים לפי שוויים בזמן החלוקה.
(ב) שבח הנכסים, פירותיהם וכל מה שבא במקום הנכסים ממות המוריש עד לחלוקת העזבון – של העזבון הם, והוא הדין לגבי פחת הנכסים ולגבי תשלומים המוטלים עליהם.
(ג) לא היה בעזבון, אחרי סילוקם של חובות העזבון ושל המזונות מן העזבון, כדי כל המנות, יופחתו המנות לפי יחס שוויין במות המצווה, זולת אם היתה בצוואתו הוראה אחרת לעניין זה.
כאשר הנותר מן העזבון, לאחר סילוק כל חובותיו, אינו מספיק לכיסוי כל המנות שנכללו בצוואה – מורה סעיף 109(ג), כי חלקם היחסי של כלל המנות יופחת, לפי יחס שוויין, עד שכולן יחדיו יגיעו לשיעור הסכומים שנותרו בעזבון.
הוראה זו ברורה וחד-משמעית. אולם מה הדין כאשר הצוואה כוללת ציווי מנות ונכסים בערבוביה? כאשר הצוואה מכילה הוראות המורות על מנות כספיות בשיעורים מוגדרים לחלק מן היורשים, ואילו לאחרים מורה הצוואה לזכיה בנכס מוגדר ומסויים, כגון דירה, רכב וכו'?
האם ההפחתה היחסית תחול על המנות והנכסים יחדיו – כך שהנכסים ימכרו ותמורתן תופחת באופן יחסי לערכן ביחס לשאר המנות – או שמא הוראת סעיף 109(ג) חלה על מנות המתייחסות לנכסים בלתי-מוגדרים בלבד, ולפיכך הזוכים בנכסים הספציפיים – ירשו נכסים אלה בשלמותם.
המלומד ד"ר שטראוס גורס, כי הוראת הסעיף מתייחסת למנות בלתי-ספציפיות בלבד כמנות המורכבות מסכום כספי מוגדר, ולפיכך, במקרה שכלל העזבון, למעט הנכסים הספציפיים שהמנוח ציווה, אינו מספיק לכיסוי כלל המנות בצוואה – ההפחתה היחסית תהא במנות הבלתי-ספציפיות בלבד, ואילו הזוכים בנכסים המוגדרים – יזכו בהם בשלמותם.
"אין רשאים הזוכים במנות הכספיות לדרוש ממקבלי המנות הספציפיות את הסכום החסר להשלמת מנותיהם, או השתתפות יחסית בתשלום המנות."
מקרה כאמור נדון ב-ת"ע (חי') 65/90. במקרה זה הותירה המנוחה צוואה, בה ציוותה לכל יורש מנה כספית מוגדרת, ולאחת היורשות ציוותה דירה מסויימת על תכולתה. יתרת העזבון (מלבד הדירה) היתה נמוכה משמעותית מכלל המנות הכספיות שצויינו בצוואה.
מאחר שהיה צורך להפחית את חלקם היחסי של כל הזוכים במנה, בהתאם להוראת סעיף 109(ג) – נבחנה השאלה האם יש לכלול בהפחתה זו אף את הדירה המסויימת בה זכתה אחת היורשות.
בית-המשפט הסכים ותמך יתדות פסיקתו בדעתו של ד"ר שטראוס, כפי שהובאה בספרו הנ"ל.
ההבחנה שנעשתה הינה בין:
* נכסים מסויימים מסוגים שונים;
* נכסים בלתי-מסויימים.
אמנם, בהתאם לסעיף 40 לחוק – הן נכסים מסויימים והם נכסים בלתי-מסויימים נכללים בהגדרה "מנה", ולפיכך, לכאורה, היה מקום לכלול את שני הסוגים בגדר הוראת סעיף 109(ג) לחוק.
אולם, ביחס לשני סוגי הנכסים, המסויימים והבלתי-מסויימים – קיימת הוראת חוק ספציפית המוציאה את המנה המורכבת מנכסים מסויימים, מכנפי הוראת סעיף 109(ג) לחוק.
סעיף 51 לחוק קובע מפורשות:
"ציווה המצווה נכס מסויים, יזכה בו הזוכה כמות שהיה הנכס במות המצווה."
כהוראה ספציפית, הוא גם מונע מהזוכה בנכס המסויים כל פיצוי מחלקיהם של שאר היורשים, אם במות המוריש שיועדה לו לא נותר מנכס מסויים זה דבר (סעיף 51(ג) לחוק).
לפיכך, במקרה בו כוללת הצוואה הוראות למנות בנכסים בלתי-מסויימים והוראות ביחס לנכסים מסויימים – בכל מקרה בו הנכסים הבלתי-מסויימים אינם מספיקים לכיסוי כלל המנות – ההפחתה היחסית לא תחול ולא תכלול את היורשים שזכו במנות מסויימות ומוגדרות.
המצווה רשאי לציין בצוואתו, בהוראה מפורשת, כי הוראת סעיף 109(ג) תחול אף על נכסים מוגדרים, כך שבמקרה שכלל העזבון לא יספיק לכיסוי המנות המצויינות בו – יופחת חלקו היחסי של כל יורש, כולל היורשים להם ציווה המוריש נכסים מסויימים.
הוראה כאמור צריכה להיות מפורשת, כדי שתגבר על הוראת החוק כאמור בסעיף 109(ג) לחוק.