נכסים שאינם ניתנים לחלוקה

113. נכסים שאינם ניתנים לחלוקה

(א) נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל-ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו, לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חלק עליו – יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק; הסכום שהציע אותו יורש ייזקף על חשבון המגיע לו מן העזבון, ואם עלה על המגיע כאמור, ישלם היורש את הסכום העודף.

(ב) לא הסכים אף יורש אחד לרכוש את הנכס כאמור בסעיף-קטן (א), יימכר הנכס ודמי המכר יחולקו.

(ג) בית-המשפט רשאי להורות שהמכירה תהיה בדרך שנכסים אלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת שיקבע, ורשאי הוא לקבוע את תנאי התשלום לפי סעיף-קטן (א) ותנאי תשלום דמי המכר לפי סעיף-קטן (ב).

מועד העלאת הטענה

הוראת הסעיף דנה בזכותו של יורש לרכוש מאת שאר היורשים, נכס מן העזבון, שאינו ניתן לחלוקה.

זכות זו ודרישתה, מוגבלת בזמן, וניתן להעלותה כל עוד לא ניתן צו הירושה או צו קיום הצוואה.

טענה ודרישה בהתאם להוראת הסעיף, מקומה במסגרת תיק העזבונות, שם ניתן לדרוש מינויו של מנהל עזבון ומתן הוראות בדבר חלוקת העזבון.

בעניין דגן, טען אחד היורשים לזכות על-פי הוראת סעיף זה, אולם זאת לאחר מתן צו קיום הצוואה, ולאחר רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין על בסיס הצו.

כב' הנשיא שמגר, תוך ציון הגבלת המועד להעלאת הטענה למימוש זכות זו, במסגרת תיק העזבונות, ובטרם מתן הצו, קבע:

"משניתן צו קיום הצוואה ובוצע על-פיו רישום בפנקסי המרשם, והצו לא תוקן או בוטל… הרי שרירה וקיימת החלוקה שנעשתה על יסוד הצו".

במקרה זה, אחד היורשים מכר את חלקו בנכס לצד ג', לאחר רישום הצו ובטרם בקשת מימוש הזכות בידי אחד היורשים.

היקף זכות הקדימה

זכות הקדימה האמורה בסעיף זה מתייחסת אך ורק לנכסים שאינם ניתנים לחלוקה. אין בהוראה זו כדי ללמד, כי בנכסי העזבון ככלל, ליורש זכות קדימה תמידית על-פני זר.

בהבחנה בין הוראת סעיף 113 לחוק לבין זכות הקדימה הכללית, פסק כב' השופט לוין:

"דעתי היא, שלא ניתן לדלות מחוק הירושה הוראה כללית, המקנה ליורשים דין קדימה לגבי רכישת נכסי העיזבון בכללותם לעומת זכויותיהם של זרים לרכוש את נכסי העיזבון, כמו שהיא קיימת בין יורשים לעניין משק חקלאי, כאמור בסעיף 100 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. סעיף 113 אינו קובע קיומה של זכות קדימה כזו, אלא במקרה שמדובר בנכס, שאינו ניתן לחלוקה. טול למשל מקרה, שבו נכללה בין נכסי העיזבון טבעת יקרת ערך, שערכה עולה על החלק, המגיע לכל אחד מן היורשים, ויש מחלוקת ביניהם, מי מהם יקבלנה; מדיניות החוק היא, שיש להעמיד את הטבעת למכירה בין היורשים, אם הם חפצים בכך, בטרם תוצע למכירה לזרים; מאידך גיסא: אם נכללו ביתרת העזבון רק ניירות ערך, הניתנים לחלוקה בין היורשים, אין בחוק הירושה כל הוראה, המזכה אחד מהיורשים בדין קדימה לגבי רכישתם לעומת זרים. אם ניירות הערך יחולקו בין היורשים בעין, זכות היורש היא רק לקבל ניירות ערך כשיעור, העולה בחלקו בירושה, ואם ניירות הערך יועמדו למכירה, זכותו היא רק להתחרות בתנאים שווים בזר כלשהו, שיציע לקנותם. יוצא, שהשופט המלומד טעה בסברו, שקיימת זכות קדימה כללית של יורש כלפי זר, במה שנוגע לכל נכסי העזבון, וההודעה, שניתנה בעניין זה ליורשים לפי הוראות בית-המשפט, היתה מוטעית."

מכירת נכס כאמור בסעיף 113 או רישומו על-שם היורשים

רישום הנכס על-שם היורשים, על-פי חלקיהם, ייעשה בתום חלוקת העזבון. אולם, חלוקת העזבון לא תסתיים לפני מיצוי הוראות חוק הירושה בנוגע לחלוקת העזבון, והוראות אלו כוללות אף את סעיף 113 לחוק.

יוצא, כי לא ניתן לרשום נכס, כגון נכס מקרקעין, על-שם היורשים, אלא לאחר מיצוי חלוקת הנכס על-פי סעיף 113 לחוק.

לעיתים, קיימת עדיפות ברורה לדרך מסויימת, כגון בנסיבות המקרה הנדון ב-ע"א 535/85.

במקרה זה, יורשי המנוח היו שלושים במספר "לחלקם רסיסי זכויות בנכס וחלקם אף לא אותר".

בנסיבות אלה, הסיק בית-המשפט, כי רישום הנכס על-שם היורשים עלול להביא להקפאת המצב הקיים, ומימושו לאחר מכן יצריך פניה להליך של פירוק שיתוף על-פי חוק המקרקעין, הליך שייארך זמן רב ויהא כרוך בהוצאות.

לפיכך, פסק בית-המשפט כי מכירת הנכס וחלוקתו – עדיפה על רישום זכויות היורשים. בהתאם להוראות סעיף 107(ג) לחוק – ניתן להביא שאלה זו בדבר עדיפות הרישום או חלוקה כאמור בסעיף 113 לחוק – להכרעת בית-המשפט.

סעיף 113 לחוק הירושה מול סעיף 40 לחוק המקרקעין

סעיף 113 לחוק מתייחס לסיטואציה זהה לאמור בסעיף 40 לחוק המקרקעין. שני הסעיפים מתייחסים לנכסים שאינם ניתנים לחלוקה או לנכסים שבחלוקה בעין היו מאבדים שיעור ניכר מערכם.

סעיף 40 לחוק המקרקעין, תשכ"א-1969, קובע:

א. במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית-המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.

ב. המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית-המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.

השאלה המרכזית, ביחס להשלכת סעיפים אלו לחלוקת נכס מקרקעין כאמור, מן העזבון, הינה תוקפו של מי מהם יגבר, ואיזה סעיף מסעיפים אלה יופעל במסגרת חלוקה זו.

האם נכס כאמור שאינו ניתן לחלוקה – חובה למצות לגביו את הדין כקבוע בסעיף 113 לחוק, ולהעדיף יורש המרבה במחירו על-פני זר – או שמא זכאי יורש לבקש רישום חלקו במקרקעין בפנקס המתנהל על-פי דין בהתאם לחלקו בצו, ואזי יוכל לבקש את מימוש חלקו בנכס בדרך הקבועה בסעיף 40 לחוק המקרקעין.

שאלה כאמור נדונה ב-ע"א 513/82 (בר"ע 227/81), וכב' השופטת בן-פורת קבעה את קדימותו של סעיף 113 לחוק ואיסור עקיפתו בדרך של רישום חלקו של יורש בנכס, בהתבסס על הצו, והפעלת סעיף 40 לחוק המקרקעין:

"כל התהליך הזה (האמור בסעיף 113 לחוק) בהכרח קודם למסירת הנכס, כולו או מקצתו. לשון אחר, רישום מידי של חלקי הבנות במחצית הדירה מסכל את רצון המחוקק ועוקף את סעיף 113 לחוק הירושה."

השופטת בן-פורת קובעת כי לפי סעיף 1 לחוק הירושה אמנם עובר עזבונו של נפטר עם מותו ליורשיו, אולם סעיף זה יש לקרוא יחד עם סעיף 107 לאותו חוק, ולפי הנאמר בו, יש לחלק את יתרת העזבון בין היורשים רק אחרי סילוקם של חובות העזבון (וכן מזונות).

הודגש, כי הזכות להפעלת סעיף 40 לחוק המקרקעין, בידי יורש הינה:

"רק אם בסופו של התהליך על-פי סעיף 113 תימסר מחצית הדירה לאחת הבנות (לאחת היורשות) ולא לאלמנה (או לאדם זר, מכוח סעיף 113 (ב)), תירשם מחצית זו על-שם הרוכשת (היורשת), ואז התוצאה תהיה יצירת שיתוף עם האלמנה בדירה כולה. ברם, על-כן נאמר – עוד חזון למועד." (התוספות בסוגריים שלי – ב.ק.).

לפיכך, כאשר מדובר בנכס שאינו ניתן לחלוקה או נכס שבחלוקתו היה מאבד שיעור ניכר מערכו – והינו נכס מקרקעין – יש להעדיף סעיף 113 לחוק, עד מיצויו, על-פני סעיף 40 לחוק המקרקעין.

רישום צו ירושה או צו קיום אינו מאפשר עקיפת סעיף 113 לחוק

העובדה כי נרשם נכס בפנקס המתנהל על-פי חוק, באמצעות צו ירושה או צו קיום צוואה, אינה מאפשרת עקיפת הוראת סעיף 113 לחוק. המועד ל"סיום הליכי ההורשה" – אשר לאחריהם רשאי וזכאי כל יורש לעשות בנכס מסויים בעזבון, אותו ירש, כרצונו, לרבות הפעלת סעיף 40 לחוק המקרקעין – הינו, רק לאחר תום זכייתו והליכי חלוקת העזבון. בהתבסס על ההלכה שנפסקה ב-ע"א 834/75, ובהתייחס לנפקות קיומו של צו ירושה ב-ע"א 314/79 – אין הליכי ההורשה וזכייתו של יורש בנכס מסויים מתגבשים ומסתיימים אלא "רק לאחר שנכסי העזבון חולקו כחוק", "עד לאותו זמן אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים".

לפיכך, קיומו של צו ירושה או צו קיום – אינו משנה דבר, ועד לסיום חלוקת העזבון "בהתאם לחוק" – גם אם סיום זה היה לאחר מתן הצו – אין ליורש כל זכות בנכס ספציפי.

"בהתאם לחוק" – כולל, כמובן, אף את מיצוי ההליכים האמורים בסעיף 113 לחוק.

לעניין סמכות השיפוט והקדמת רישום צו ירושה או צו קיום בלשכת רישום המקרקעין, בטרם סיום חלוקת העזבון, נפסק ב-ר"ע 2968/91 (לא פורסם) כי מוסמך בית-המשפט המחוזי להורות לרשם המקרקעין לבטל את צו הרישום ולהמשיך ולדון במכירת זכויות הדירה על-פי סעיף 113 לחוק הירושה. ביטול זה אפשרי תוך הפעלת "עיקרון תום-הלב", והעדרו בדרך רישום כאמור.

הנפקות בין שימוש בסעיף 113 לחוק הירושה לבין שימוש בסעיף 40 לחוק המקרקעין

הנפקות בין שימוש בסעיף 113 לחוק הירושה לבין שימוש בסעיף 40 לחוק המקרקעין הינה, שבהפעלת סעיף 113 לחוק הירושה יש להעדיף יורש על-פני זר, העדפה שאינה קיימת בהוראת סעיף 40 לחוק המקרקעין. אולם, מלבד נפקות זו הקבועה בחוק, קיימת נפקות נוספת פרי פסיקת בית-המשפט העליון. נפקות זו מתייחסת למעמדו של בן-זוג הנותר בחיים מכוח חלקו בדירה.

לצורך שימוש בסעיף 113 לחוק, נקבע ב-ע"א 592/76 כי אין רואים את בעלותו החלקית של בן-הזוג הנותר בחיים כמקנה לו מעמד של דייר מוגן מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ועל-כן אין מכירה של הדירה בשוק פוחת ב-60% לעומת דירה פנויה, אלא רק כדי 30% לערך (מחמת זכותו לגור בדירה מכוח סעיף 115(א) לחוק).

לעומת זאת, במסגרת פירוק על-פי סעיף 40 לחוק המקרקעין, נקבע ב-ע"א 123/80 כי מכירים במעמדו של אותו בן-זוג כדייר מוגן, שכן בעלותו מחמת מכירת הדירה – פוקעת.

נפקות נוספת הינה, כמובן, סמכות השיפוט – בעוד שבסעיף 113 לחוק מוסמך לדון בית-המשפט המחוזי בלבד – הרי בסעיף 40 לחוק המקרקעין, ידון בית-משפט השלום.

'נכס שאינו ניתן לחלוקה'

נכס יוגדר כ"אינו ניתן לחלוקה" מפאת סיבות שונות, כגון שחלוקתו הפיזית אינה אפשרית או שחלוקתו אינה מאפשרת שימוש באף חלק ללא שלמותו וכו'.

בענייני מקרקעין ושכמותו, "נכס אינו ניתן לחלוקה" הינו לרבות נכס שאינו ניתן "משפטית" לחלוקה.

ואיזה הוא – בענייני מקרקעין, סעיף 13 לחוק המקרקעין קובע:

"עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 12-11 ואין תוקף לעסקה בחלק מסויים במקרקעין…".

לפיכך, בכל מקרה בו חל סעיף 13 על חלקו של יורש – יהפוך חלק הנכס בעזבון לבלתי-ניתן לחלוקה, ויחולו לגביו הוראות סעיף 113 לחוק.

ב-ע"א 513/82 נדון מקרה בו יורשים זכו במחצית דירה, כאשר לבן-זוגו הנותר בחיים של המוריש, היתה בעלות במחצית דירה זו. נפסק, כי מחצית הדירה בו זכו היורשים – אינו ניתן לחלוקה ביניהם בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק המקרקעין, ולפיכך חלוקה זו תבוצע בהתאם להוראת סעיף 113 לחוק הירושה.

במקרה בו הורה המוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים, ינהג בית-המשפט לפי הוראות הצוואה. אם הורה המוריש כי היורשים יקבלו את הדירה בחלקים שווים, יש להורות על חלוקת העזבון בדרך של רישום הדירה על-שמם.

זכות קדימה של בן-זוג – סעיף 101 לחוק המקרקעין

כאשר מדובר בנכס מקרקעין שאינו ניתן לחלוקה, קובע סעיף 113 לחוק, כי הנכס יימכר, תחילה ליורש המרבה במחיר, ובהעדר יורש מעוניין – לכל מעוניין המרבה במחיר. לעיתים, המדובר בעזבון הכולל חלק מנכס מקרקעין, ולא נכס בשלמותו, כגון – דירה הרשומה על-שם שני בני-הזוג, ואחד מהם נפטר.

במקרה זה, מתעוררת שאלת זכאותו של בן-הזוג הנותר ל"זכות קדימה" ברכישת חלקו של בן-הזוג שנפטר – בהתאם להוראת סעיף 101 לחוק המקרקעין. הכרעה בעניין זה מצריכה הכרעה במספר שאלות מקדימות: האם זכות הקדימה של בן-הזוג הינה כלפי בן-זוגו בלבד, ובפטירתו אין בן-הזוג הנותר זכאי לדרוש זכות קדימה זו מיורשי בן-הזוג שנפטר, או שמא זכותו זו (וליתר דיוק, חובתו של בן-הזוג הנפטר כלפי בן הזוג הנותר) רובצת אף על היורשים, כחלק מן העזבון.

מענה חיובי לשאלה זו מוביל לבירור כוונת סעיף 101 לחוק המקרקעין, האם כולל הביטוי "להעביר חלקו לאחר" אף מכירה על-פי סעיף 113, שהינה מכירה מכוח החוק.

שאלות אלה זכו למענה חיובי ב-ע"א 513/82 (בר"ע 227/81).

זכות הקדימה והחובה המוטלת על בן-הזוג להציע את חלקו בהעברה, תחילה לבן הזוג – הינה זכות קניינית הצמודה לקניין ולא לבעל קניין, ולפיכך הינה "חובה שרבצה על המנוח בחייו, ואשר לצורך מילויה ניצב מנהל העזבון בנעליו".

ולעניין פרשנות הביטוי "העביר חלקו לאחר" בה דן סעיף 101 לחוק המקרקעין – יש לראותו כביטוי הכולל מכירה מכוח החוק, מכוח הוראת סעיף 113 לחוק.

"הואיל ובענייננו מדובר בנכס, שאינו ניתן לחלוקה, ומצוות החוק לפי סעיף 113 הנ"ל היא, שיש להציעו למכירה, זו, לדעתי, השעה לממש את זכות הקדימה של האלמנה."

אמנם, סעיף 113 דן בזכות קדימה של יורשים כלפי זרים, אולם "לנו עניין בזכות קדימה של בן זוג לגבי חלקו של בן הזוג האחר (המנוח), אותו עומדים להעביר במכירה, ולו גם במצוות המחוקק, ליורש המרבה במחיר".

זכות קדימה זו עדיפה וקודמת לזכות הקדימה של היורשים, "במכירה" לפי סעיף 113 לחוק.

כפיפות סעיף 113 לסעיף 11(ג)

השופטת בן פורת הבהירה ב-רע"א 535/85, שמכירת נכס עזבון על-פי סעיף 113 לחוק הירושה יש לבכרו על פני רישומו של הנכס במרשם המקרקעין על-שם היורשים. רישום הנכס יביא לכך שיזקקו לפנות להליך של פירוק שיתוף אשר בנסיבות העניין יארך זמן רב ויחייב הוצאות מרובות. מנוסחו של סעיף 113 לחוק הירושה עולה כי מכירת הנכס היא הפתרון הראוי.

סעיף 111(ג) לחוק הירושה מהווה חריג להפעלת סעיף 113. הוראת סעיף 111(ג) לחוק הירושה גוברת על הוראת סעיף 113 לחוק הירושה. לעניין זה אומר השופט שמגר ב-ע"א 1537/90:

"המנוחה הורתה בצוואתה כיצד יחולקו נכסי העזבון בין היורשים ולכן ספק אם ניתן היה להחיל את הוראות סעיף 113 (לחוק הירושה – י' ג')."

עוד מוסיף השופט בייסקי ב-ע"א 499/85:

"יש להבחין בין יורשים הזוכים בחלק מסויים בנכס מקרקעין לגביהם תם הליך ההורשה עם קבלת אותו חלק לבין יורשים הזוכים במנה כספית… שאז שלב ההורשה מסתיים רק עם הגעת המנה הכספית לתעודתה."