120. תיקון חלוקה
(א) חולק העזבון, אם על-פי הסכם בין היורשים ואם על-פי צו בית-משפט, ולאחר-מכן נודעו עובדות המראות ששומת נכס מנכסי העזבון היתה מוטעית ביותר מששית, או שתוקן או בוטל צו הירושה או צו הקיום שעל יסודם נעשתה החלוקה, חייבים אלה שקיבלו יותר מחלקם להחזיר את היתרה לאלה שקיבלו פחות מחלקם, ובלבד שמי שקיבל מנכסי העזבון בתום לב אינו חייב להחזיר אלא מה שנשאר בידו.
(ב) באין הסכמה בין הצדדים יקבע בית המשפט, לפי הנסיבות, אם ההחזרה תהיה בעין או בכסף.
הוראת סעיף 120 לחוק פורשת הגנה רחבה על יורש שמעמדו ככזה שונה או בוטל בדרך של שינוי צו הירושה או צו קיום הצוואה, כאמור בהוראת סעיף 72 לחוק, וכן על יורש כאמור, שבחלוקת העזבון – שומת נכס מנכסי העזבון היתה מוטעית ביותר משישית.
הוראת הסעיף מצריכה קיומו של "תום-לב" בלבד מצד היורש הנחזה, כדי לפרוש את הגנת הסעיף על כל נכסי העזבון שאינם עוד תחת ידיו.
בכך, העדיף המחוקק את שמירת זכויותיו של היורש הנחזה והגנה עליו, על-פני מימוש זכויותיו של היורש האמיתי בעזבון.
הסעיף אינו מגביל את אופן השימוש בנכסי העזבון, כך שאין תחולת הגנתו מוגבלת לשימוש מסויים בנכסי העזבון, ואף בבזבוז נכסי העזבון לצרכי הנאה או העדפת שימוש בנכסי העזבון על פני נכסים פרטיים – לא יגרע מתחולת ההגנה (למעט מתנות).
מצב זה מיטיב, כאמור, באופן קיצוני עם היורש הנחזה, ומעודד בזבזנות על-חשבון מי שזכאי באמת לנכסים אלה – היורש האמיתי.
הגנת הסעיף מותנית בהיות היורש הנחזה "תם-לב".
תום-הלב מתייחס לעובדת אי-ידיעתו או פקפוקו בנכונות האמור בצו הירושה או בצו קיום הצוואה.
דהיינו, כאשר היורש לא היה מודע שהצו מוטעה, ואף לא פקפק בנכונות הצו – הריהו תם-לב.
ומי צריך לבחון ולהוכיח מחשבות ליבו של היורש הנחזה?
כבמקרים דומים בהם דורש המחוקק תום-לב, די בכך שהיורש הסתמך על צו קיים ותקף, כדי להעמידו בחזקת תם-לב, והמבקש להוציאו מחזקה זו – עליו הראיה.
לפיכך, במידה והיורש האמיתי מעוניין להסיר הגנת הסעיף מהיורש הנחזה – הוא זה אשר לפתחו רובץ הנטל לשלול את חזקת תום-הלב, העומדת ליורש הנחזה.
לדעת פרופ' טדסקי במאמרו הנ"ל – מוטל נטל הוכחת גריעת הנכסים מן העזבון על כתפי היורש הנחזה, והוא אשר צריך להוכיח כי יתרת העזבון הינה כפי שנטען על-ידו.
הוכחה זו תיתכן בדרך של הבאת ראיות, באמצעותם יצביע היורש הנחזה על גורל הנכסים שלטענתו יצאו מכלל העזבון.
תביעת היורש והתיישנותה
סעיף 120 לחוק, כחוק הירושה בכללותו – אינו מטווה דרכים ואינו מייחד הוראת חוק לדרך תביעת זכויות אלו על-ידי היורש האמיתי ומועדי התיישנות תביעתו.
גדר הספק בנוגע להתיישנות תביעת היורש האמיתי, הינה בין שני מצבים אפשריים.
האחד – החלת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, כך שמירוץ ההתיישנות יחל באופן שונה לגבי כל נכס ונכס בעזבון, לפי מועד תחילת השתייכותם לעזבון. דהיינו, נכסים שהיו מלכתחילה בעזבון – ממועד פטירת המוריש, ואילו אם תוחלפו במהלך הזמן – ממועד תיחלופם.
המצב האחר, הוא החלת סעיף 21 לחוק ההתיישנות הדן בתביעה על-פי פסק-דין.
ראיית הצו המתוקן כפסק-דין הדן בעניין חדש, יהיה בכך להתחיל את מניין התקופה החל ממועד מתן הצו המתוקן, ובמשך 25 שנה, כתקופה הקבועה להתיישנותו של פסק-דין.
תביעת היורש האמיתי הינה תביעה רגילה להשבת נכסים ממי שזכאי להחזיק בהם בדין, כבעלים, כנגד מי שמחזיק בהם שלא כדין – סעיף 16 לחוק המקרקעין וסעיף 8 לחוק המקרקעין.
הוראת הסעיף עוסקת בתיקון חלוקה, ובדינה של חלוקת העזבון בדרך שהובררה כמוטעית. במקרה כאמור, מעניקה הוראת הסעיף הגנה ליורש תם-לב, ומאפשרת לו להחזיר רק מה שנשאר בידו מנכסי העזבון והזכויות בו.
הסעיף אינו דן במקרים בהם קיבל היורש נכס אשר הוברר, למפרע, כי כלל אינו שייך לעזבון.
במקרה כאמור, אין ליורש כל הגנה, ועליו להשיב את הנכס או הזכות במלואה, אלא אם כן קבלתו היתה במסגרת תקנת השוק, כאמור בסעיף 34 לחוק המכר, או סעיף 10 לחוק המקרקעין.
בנסיבות המקרה הנדון ב-ע"א 100/87, רשמו יורשים נכס מקרקעין שהיה רשום על-שם המוריש, על-שמם.
הוברר, כי נכס זה לא היה שייך כלל למוריש.
בית-המשפט סירב להעניק להם כל הגנה מפאת רכישת הזכות מכוח צו ירושה, וקבע את זכויותיהם על-פי תקנת השוק, באם קיימת בנסיבות המקרה בלבד.
"לא יכלו יורשיו של… המנוח לרשת יותר ממה שהיה למנוח עצמו… אין הרישום יכול להשפיע על זכויות היורשים, כשאין רכישה מכוח ירושה נכנסת בדלת אמותיו של סעיף 120 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שהוא החריג היחידי שמכוחו יכול אדם לקנות יותר זכויות במקרקעין מאלה שהיו למקנה."
כאמור, בהתקיים התנאים המקנים לרוכש את הגנת "תקנת השוק", כאמור בסעיף 34 לחוק המכר או סעיף 10 לחוק המקרקעין – תהא לרוכש הגנה, מבלי להתייחס כלל לעובדה שמדובר ברכישה מכוח צו ירושה או צו קיום צוואה.
אולם, ברכישה כאמור, תקנת השוק לא תחול מפאת דרישת קיומה של תמורה להחלת ההגנה.
להחלת תקנת השוק דרושים תום-לב ותמורה באופן מצטבר. העברת זכות בירושה, ליורש, חסרה תמורה, ולפיכך, במקרים אלה, גם אם היורש היה תם-לב לחלוטין – בהעדר תמורה לא תחול ההגנה.
"כשמדובר ביורשים שנרשמו ללא תמורה, אין שאלת תום ליבם מתעוררת כלל."