זכויות בן-זוג מכוח הלכת השיתוף – זכאות היורשים לתובעם
בן-הזוג הנותר בחיים, זכאי לדרוש את חלקו בעזבון בן-זוג המנוח, וזאת מכוח היותם נשואים (הלכת השיתוף, או חוק יחסי ממון בין בני-זוג – לזוגות שנשאו לאחר 1.1.74), ורק הנותר, לאחר בירור חלקו של בן-הזוג מכוח חזקת השיתוף – מהווה את עזבון המנוח שיחולק ליורשיו.
אולם מה דינה של זכות תביעה זו מכוח הלכת השיתוף, שבן-הזוג הנותר בחיים לא מימשה עד לפטירתו הוא? (יצויין, כי טענת "שיהוי" בהגשת תביעה על-ידי בן-הזוג הנותר בחיים מכוח "הלכת השיתוף" אינה קיימת עוד, וראה דברי כב' הנשיא שמגר ב-ע"א 177/87. יצויין כי הלכה זו סויגה בפסק-הדין על-ידי השופט ד' לוין אשר קבע כי היא לא תחול כל אימת שמעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע. אזי יאמר לבן-הזוג שישן על זכויותיו כי רואים אותו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי).
לדוגמה, במות בן-הזוג הותיר אחריו המנוח דירה הרשומה על-שמו.
על-פי הלכת השיתוף, זכאי בן-הזוג הנותר בחיים לעתור למתן פסק-דין המצהיר כי מחצית הדירה שייכת לו, מכוח חיי נישואיהם, ורק המחצית הנותרת מהדירה – תהווה את עזבון המנוח.
עניין זה ברור כמבואר לעיל. אולם מהו הדין כאשר בן-זוג זה לא תבע זכותו עד לפטירתו הוא? – האם יורשיו זכאים לעתור תחתיו למתן פסק-דין המצהיר כי עזבונו זכאי למחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף?
בעניין יהלום ואח' נגד מס שבח, נדון מקרה בו ביקשו יורשי מנוחה להצהיר על חלקה של המנוחה בנכסים הרשומים על-שם בעלה המנוח, על בסיס חזקת השיתוף (המנוחה נישאה למנוח עוד בטרם הוחק חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973).
המנוחה לא הגישה, בחייה, כל דרישה ותביעה למימוש זכויותיה על-פי הלכת השיתוף ואף לא התנגדה להוצאת צו ירושה לבעלה המנוח, שנפטר לפניה, בהתאם לזכויותיו הרשומות.
כשמונה שנים לאחר פטירת המנוחה, פנו ילדי המנוחה ויורשיה לבית-המשפט, בבקשה להצהיר כי חזקת השיתוף חלה על הוריהם וכי אימם המנוחה זכאית למחצית רכושו של המנוח על-פי חזקה זו, עוד בחייו. יצויין, כי ילדי המנוחה נזקקו להצהרה זו, לצרכי חיסכון במס שבח בעסקאות עתידיות שיערכו בנכסים שירשו.
בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתם, בקבעו כי מדובר בזכות אישית השמורה אך ורק לבן-זוג כנגד בן-זוגו, ולא בזכות חפצית אשר יכולה להיתבע גם על-ידי מי שבא במקום אחד מבני-הזוג או במקום שניהם.
עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי מקום שבן-הזוג התובע אינו מגלה עד ליום פטירתו את דעתו כי מעוניין הוא ורוצה במימוש חזקת השיתוף, מעלה עליו הכתוב את ההנחה כאילו הוא ויתר עליה מרצונו, וכי לא התכוון מלכתחילה לממש אותה אי-פעם.
במקביל לעניין זה נדון מקרה נוסף בעניין מס שבח נגד שריג ואח', שם קבע בית-המשפט המחוזי, במקרה דומה, כי אי-עמידתו של בן-זוג על זכותו הפורמאלית בנכסים על-פי חזקת השיתוף הינה לגיטימית, ואין לראות בה משום ויתור וזניחת זכות התביעה. לפיכך כל עוד לא נפגעו זכויותיו של צד שלישי מן השיהוי, יכולים גם יורשיו להעלות הטענה ולבקש להחיל את חזקת השיתוף על הוריהם המנוחים.
השופט ד' לוין, אשר דן במאוחד בערעורים שהוגשו על החלטות סותרות אלה, בחן את מהותה של הזכות הנובעת מ"הלכת השיתוף", ומסקנתו העקרונית כי אין המדובר בזכות אישית-פרסונאלית (הגדרה המונעת כליל את זכותו של יורש לבוא בנעלי בעל הזכות), אולם מאידך – אי-הגבלת הזכות, מפאת שיקולים של מדיניות שיפוטית – עלולה לגרום לתקלות לא מעטות.
הבסיס הרעיוני להגבלת הזכות, מונח בהנחה כי בן-הזוג אשר בשמו מבקשים לתבוע זכויות על-פי הלכת השיתוף, ויתר, בחייו, על האפשרות לתבוע זכויות אלה.
בן-זוג יחשב כמוותר על זכותו על-פי הלכת השיתוף, הינו בן-זוג אשר במשך חייו היתה לו "הזדמנות סבירה" לתבוע מימוש זכות זו, ולא עשה כן.
משמעות הדברים, שבן-זוג יחשב כמוותר על זכותו לתבוע על-פי הלכת השיתוף – לא רק כאשר ויתר על זכות זו במפורש – אלא אף אם היתה לו "הזדמנות סבירה" לפעול למימוש השיתוף והוא לא עשה כן, דהיינו היתה לו אפשרות בחירה והוא בחר לממש את זכותו.
השאלה מהי "הזדמנות סבירה" לפעול למימוש הזכות, הינה כמובן שאלה של "מדיניות שיפוטית", ולא בכדי קבע השופט לוין כי – "איני נדרש בענייננו לקבוע מסמרות בשאלה מהי "הזדמנות סבירה" אשר בהתקיימה נראה את בן-הזוג כמוותר על זכותו".
עם זאת, בחינת הדוגמאות אשר מביא השופט לוין וניתוחם, מביאה להבהרת הגבולות התוחמות את "ההזדמנות הסבירה".
בדוגמא המובאת כגבול קיצוני למתן אפשרות ליורשים להעלות טענת חזקת השיתוף בשם בן-הזוג המנוח, ובמילים אחרות לאי-קיומה של "הזדמנות סבירה" כאמור – במקרה זה, בני-הזוג חיו בהרמוניה, הרכוש רשום היה על-שם הבעל בלבד והאישה הלכה לעולמה לפני הבעל ומבלי שתבעה בחייה הצהרת זכויותיה על-פי חזקת השיתוף.
בדוגמא זו מציין השופט לוין כי, מקרה שכזה מציג מצב קלאסי בו אין למנוע מהיורשים לתבוע זכות האם לאחר פטירתה. עצם העובדה שהאישה לא תבעה כן מהטעם שחייה עם בעלה נוהלו בהרמוניה ולא היה כל קרע ומשבר שהצדיקו פעולה שכזו – אין בה כדי לשלול זכות יורשיה לבוא בנעליה.
כך, לא יהיה זה צודק במקרה זה, לדברי השופט לוין, לגרום לכך שכל הרכוש יישאר בידי הבעל (שרשאי לעשות בו כראות עיניו ואף להעדיף יורש זה על-פני אחר) ויש לאפשר ליורשי האם לעמוד על זכויות האם המנוחה על-פי הלכת השיתוף.
מקרה נוסף אותו מביא השופט לוין כדוגמא למתיחת הזכות לממש את הלכת השיתוף הוא המקרה הנדון בעניין וינפלד.
במקרה זה דובר באישה אשר בעלה הלך לעולמו ועזבונו חולק על-פי צו ירושה שניתן בינה לבין ילדיה. בעת מתן צו הירושה, לא טענה האישה לזכויות בנכסים המחולקים, על-פי הלכת השיתוף, אלא קיבלה את חלוקת הנכסים במלואם על-פי צו הירושה. רק כעבור שתים-עשרה שנים ממות בעלה פנתה האישה לבית-המשפט להכיר בזכותה על-פי הלכת השיתוף.
בית-המשפט, באותו עניין, פסק כי האישה זכאית לתבוע זכויותיה על-פי הלכת השיתוף, ואין בחלוף השנים הרבות מאז פטירת בן-זוגה כדי לפגום בזכותה זו. אולם אף בעניין זה ציין השופט לוין, אשר דן בעניין וינפלד – כי כאשר זכויותיו של צד שלישי עשוית להיפגע מהשיהוי בהגשת הבקשה, אזי בית-המשפט יראה בבן-זוג זה כמי שוויתר על זכותו לתבוע, עקב השיהוי בהגשת התביעה.
ההבדל הברור בין עניין וניפלד למקרה הנדון, הוא בכך שבעניין וינפלד תבעה את הזכות האישה עצמה בחייה, ולא יורשיה, אולם עיקרון "הוויתור" הנובע משיהוי בהגשת הבקשה לאחר פטירת אחד מבני-הזוג, נקבע כבר שם.
בערעורים הנדונים קבע השופט לוין כי אין לאפשר ליורשי האישה לבוא בנעליה ולתבוע את זכויותיה על-פי הלכת השיתוף.
הנסיבות העובדתיות הדומות בשני הערעורים, הוא בכך שבן-הזוג שבשמו מבקשים היורשים לתבוע זכויות על-פי הלכת השיתוף – הוא בן-הזוג שהלך לעולמו אחרון.
בשני הערעורים דובר באישה שנותרה בחיים שנים רבות לאחר בעלה (כחמש-עשרה שנה), הנכסים רשומים היו על-שם בעלה, וניתן, במהלך חייה, צו ירושה לעזבון בעלה. בשני המקרים לא טענה האישה דבר בנוגע לזכויותיה על-פי הלכת השיתוף למרות שניתן צו ירושה ועזבון בן-זוגה.
על-בסיס נתונים אלה, קבע השופט לוין כי בפני האלמנות לא עמדה כל מניעה שהיא, אשר שללה או מנעה מהן, בעודן בחיים, את ההזדמנות לתבוע הכרה בזכותן על-פי הלכת השיתוף.
אלמנות אלה יכלו לתבוע זכותן בשלב מתן צו הירושה לעזבון בן-זוגם ואף בשלב מאוחר יותר – ומשבחרו לא לעשות כן, יש לראותן כמי שוויתרו על זכותן לתבוע הכרה בחלקן, ולהוכיח קיומה של חזקת השיתוף בעניינן.
מניתוח פסק-הדין והמדיניות השיפוטית שהונחה בבסיס הדברים, ניתן להבחין באופן פרקטי במספר מצבים יסודיים המונחים בשני צידיה של הגדרת "ההזדמנות הסבירה".
המצב הראשון, נבחן על בסיס המועד בו הלך לעולמו בן-הזוג אשר בשמו מבקשים היורשים לתבוע זכאות על-פי הלכת השיתוף, ביחס לבן-הזוג האחר. כאשר בן-הזוג שבשמו מבקשים לתבוע כאמור הלך לעולמו לפני בן-הזוג השני, ובהנחה שהיחסים בין בני הזוג היו הרמוניים עד למועד הפטירה – יש לראות בן-זוג זה כמי שלא היתה לו "הזדמנות סבירה" לתבוע במהלך חייו, ולפיכך יורשיו זכאים להכיר בנעליו.
בעניין פישלר סרב בית-המשפט להתיר ליורש להגיש תביעה להכיר בזכותה של אימו המנוחה (שנפטרה לפני בעלה) לשיתוף בנכסים מן הטעם שלאחר מות האם ניתן צו ירושה שחילק את עזבונה בין היורש ובין אביו ובאותו מועד לא תבע הבן כל הכרה בזכויות אימו מכוח הלכת השיתוף. מכך בלבד אמנם אין להסיק על ויתורו של הבן-היורש לתבוע הכרה בזכויות אלו, אולם לנ"ל מצטרפת העובדה שמאז מות אימו ומתן צו הירושה חלפו 17 שנה ובהן לא הגיש הבן כל תביעה בדבר זכויות האם. הבן הגיש תביעתו רק לאחר מות אביו ומתן צו ירושה המחלק את עזבונו בין הבן לבין הידועה בציבור של אביו שהסתמכה, במידה מסויימת, על הנכסים שהיו מצויים בידי האב – וכעת, קובע בית-המשפט, מנוע הבן מלטעון לשינוי בעזבון אביו. בית-המשפט קובע כי הבן צריך היה לצפות כי הידועה בציבור של אביו אכן תזכה במחצית עזבונו ובכך שלא טרח לתבוע כל זכות במשך 17 השנים שבין מות אימו למות אביו – יש לראותו כעת מי שוויתר על זכותו לתבוע.
בעניין נ.ר., תמ"ש 7203/00, טען בו של המנוח, כגד אשתו השנייה של אביו, כי דירת המגורים שרשמה על-שמה עוד בטרם נישאה למנוח, נקנתה למעשה על-ידי המנוח, ולכן הינה חלק מעיזבונו.
בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של הבן, בקובעו כי המנוח לא הגיש תביעה לבעלותו על הזכויות בדירה בחייו, ומניין לו, לבן, לבוא כעת בנעליו ולתבוע כאמור.
כב' השופטת צילה צפת פסקה כי, הזכות להיכנס לנעלי המנוח מוגבלת לאותם מקרים בהם לבן-הזוג לא הייתה הזדמנות סבירה לפעול למימוש נכסיו. במקרה הנדון, המצב שונה, שכן מדובר בתביעה לבעלות בטענת מראית עין או תרמית, ואין כל סיבה לאפשר ליורש להיכנס לנעלי המנוח כאשר זה לא תבע את זכויותיו במשך 19 שנה.
לשיטתה, העובדה שהמנוח לא תבע את זכויותיו בדירה במשך כל אותן שנים ארוכות, מלמדת אחת משתיים: או שלא היו לו זכויות או שהוא ויתר עליהן.
לפיכך פסק בית-המשפט, כי משלא הגיש המנוח תובענה בנוגע לדירה, אין לאפשר לנתבע להיכנס לנעלי המנוח אף אם הייתה ו עילה לגופו של עניין.
(יצויין כי במקרה הנדון, חל על הצדדים חוק יחסי ממון, שכן הם נישאו זל"ז אחרי שנת 1974).
ההגיון המונח בבסיס זכאותו של בן-זוג על-פי הלכת השיתוף, נראה לי כמחייב פרשנות מצמצמת לאפשרות שלילת זכאות יורש של בן-זוג (ובוודאי בן-הזוג עצמו) מלתבוע זכויות על-בסיס הלכת השיתוף.
במקרה של התחייבות בכתב של בן-הזוג אשר על-שמו רשומות הזכויות ברכוש, כלפי בן-זוגו או צד שלישי, המקנה לו חלק מרכוש זה – ברור הוא כי התחייבות זו מזכה אף את יורשי מי שלזכותו ניתנה ההתחייבות, לתבעה ולממשה, ככל התחייבות אדם המחייבת אף את עזבונו. לא זו אף זו, התחייבות זו מחייבת את העזבון אף אם הצד השלישי "תכנן את עתידו" מבלי לדעת על קיומה של התחייבות זו.
ומה שונה הזכאות על-פי הלכת השיתוף? הרי זכאות זו הינה מן המפורסמות, וכל מי ש"מתכנן" ובונה את מהלכיו על-בסיס עזבונו של בן-הזוג המחזיק ברכוש – אמור לכלול בשיקוליו את חיובו של בן-זוג זה כלפי בן-זוגו או יורשיו. ניתן לומר כי קיימת חזקת ידיעה כללית דוגמת ידיעת מלווה כנגד משכון על זכותו של בן-זוג בדירה הממושכנת, על-אף היותה רשומה על-שם אחד מהם בלבד.
שלילת זכותו של יורש לתבוע ולדרוש זכויות בשם ומכוח עזבונו של בן-הזוג הזכאי – מעשירה יורשים אחרים ונתפסת כתוצאה בלתי-צודקת על-פניה.
לפיכך, נראה כי נכון יהיה לסייג ולהגביל את הלכת פישלר לנסיבותיו המיוחדות והמורכבות של אותו מקרה, הכוללות מתן צו ירושה לשני בני-הזוג, הזמן הרב שחלף והסתמכותו של צד ג' על צווי הירושה כפי שהוצאו זמן רב בטרם תביעת הזכויות.
יצויין, כי במקרים בהם היה קרע או סכסוך בין בני-הזוג במהלך חייהם – יש לראות את בן-הזוג כמי שוויתר על זכותו לתבוע גם אם הלך לעולמו לפני בן-זוגו (כמובן שגדר הספק והבחינה במקרה זה יתייחס לרמת הקרע והסכסוך המצדיקים ראיית בן-הזוג שנמנע מלתבוע, כמוותר על זכותו לתבוע, וכן את מועד היווצרותם של אלה ביחס למועד הפטירה).
המצב השני, הוא המצב בו בן-הזוג אשר בשמו מבקשים היורשים לתבוע את חזקת השיתוף, הלך לעולמו אחרון. במקרה שכזה, קיימים מספר פרמטרים המונחים בבסיס הבחינה האם היתה לבן-זוג זה "הזדמנות סבירה" לתבוע זכותו על-פי חזקת השיתוף. פרמטרים אלה מסייעים לבחון את "רצון" בן-זוג זה לתבוע ומידת "ויתורו" על זכות זו מעצם אי-תביעתו. בין פרמטרים אלה, נראה לי לכלול עניינים כדלקמן:
– האם ניתן צו ירושה לעזבון בן-הזוג שהלך לעולמו ראשון;
– פרק הזמן שחלף מאז פטירת בן-הזוג הראשון;
– פרק הזמן שחלף מאז מתן צו הירושה (ככל שניתן כזה);
– האם מוגש עזבון המנוח, וחולק על-פי הירושה;
– קיומו של צורך או כדאיות כלכלית בתביעה הידועים לבן-הזוג עוד בטרם פטירתו;
– קיומה של מניעה מוסרית או תרבותית בהגשת תביעה על-ידי בן-הזוג מבחינת פגיעה בכבוד בן-הזוג שנפטר או בשמו.
במקרים בהם ניתן צו ירושה וחלף פרק זמן ארוך מאז פטירת בן-הזוג הראשון – נקבע מפורשות כי יש לראות את בן-הזוג הנותר כמי שהיתה לו "הזדמנות סבירה" לתבוע במהלך חייו, ולפיכך כמי שוויתר על זכותם לתבוע אם לא עשה כן.
נראה בברור, שאף אם הלך בן-הזוג שבשמו מבקשים לתבוע, אחרון, אולם בסמוך לפטירתו של הראשון ובטרם ניתן צו ירושה – דומה מקרה זה למצב הראשון ולא יראו בן-זוג זה כמי שהיתה לו "הזדמנות סבירה" בחייו, לתבוע.
בקשת האפשרויות שבין קטביו של המצב השני, וכאמור, תחומה אמירתו של השופט לוין בנוגע לאי-רצונו "לקבוע מסמרות" בשאלה מהי "הזדמנות סבירה" ונראה כי "הנקודה הגיאומטרית" המדויקת להנחתה – ראויה להישזר בשיקוליו של בית-המשפט במקרה הספציפי אשר ידון בפניו.
בעניין עיזבון המנוחה ע' א' ז"ל הגישו הזוכים על-פי צוואות בני-הזוג המנוחים, בני אחיו של הבעל, תביעה למתן פס"ד הצהרתי לפיו סעיפים מסוימים בצוואת המנוחה בטלים ורבע מהזכויות בדירה שייכות לתוביעם, מכוח זכויותיו של בעלה המנוח של המנוחה, על-פי הלכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג.
הדירה בה עסיקנן הייתה רשומה של-שם המנוחה בלבד, על-אף שבני-הזוג התגוררו בה יחד שנים רבות.
המנוחה כתבה בצוואתה כי בהמשך להחלטה משותפת, שלה ושל המנוח, יועברו הזכויות בדירה לנתבעת, עומתת בית חינוך עיוורים, לשם הנצחת שמם של המנוחים.
בית-המשפט קבע כי אין חולק שהמנוח בחר לרשום את הזכויות בדירה על-שם המנוחה מרצונו הטוב והחופשי, ולא נמצא בצוואתו של המנוח ולא בעדות התובע 1 כל הסבר להימנעות מרישום חלק מהזכויות על-שם המנוח עצמו.
על-פי הדין האנגלי רישום נכס על-שמה של אישה על-ידי הבעל, אשר סיפק את התמורה, או כסף שאישה מקבלת מבעלה, יוצרים חזקה הניתנת לתסירה, שהנכס, או הכסף, ניתנו לה במתנה. הלכה זו נקלטה במשפט הישראלי כחלק מדיני היושר של המשפט המקובל.
לפיכך נקבע כי המדובר במקרה דנן במתנה שנתן המנוח למנוחה ואשר העברתה הושלמה בעצם רישום הזכויות בה על-שם המנוחה.
בית-המשפט הוסיף כי גם אם טעה במסקנתו, וייקבע כי המנוח לא נתן את הדירה במתנה לרעייתו, עדיין נותרה השאלה אם ניתן להפוך את הגלגל ולקבוע שהתובעים זכאים לחלקים בדירה מכוח חזקת השיתוף.
בית-המשפט בוחן את המקרה בהתאם ליסודות שהותוו בהלכה הפסוקה ובראשה- הלכת יהלום. לאחר יישום מספר קריטריונים מן ההלכה הפסוקה, כפי שהם מפורטים להלן, החליט בית-המשפט לדחות את תביעת היורשים לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע מכוח הלכת השיתוף:
א. פער הזמן שחלף מאז שבן-הזוג הזכאי יכול היה להעלות את טענת חזקת השיתוף ועד מותו ופער הזמן שחלף מאז מות בן- הזוג הזכאי ועד העלאת הטענה על-ידי יורשו. ככל שחלף זמן רב יותר תקטן נכונותו של בית-השמפט להיעתר לבקשה. במקרה דנן חלפו כ- 16 שנה מאז נרכשה הדירה ועד שנפטר המנוח.
ב. השאלה אם נתן המנוח ביטוי, ולו ברמז, לרצונו לתבוע מכוח חזקת השיתוף. (פסק-דין יהלום). במקרה הנדון לא נתן המנוח כל ביטוי לאפשרות שכזו.
ג. מה דרגת הקרבה בין מבקש הסעד לבין הזכאי המקורי לתבוע מכוח הלכת השיתוף? הואיל והמדובר בזכויותיו של בן-הזוג עצמו העברתן ליורשיו עלולה לגרום להתעוררות סיטואציה בעייתית ולא רצויה (כל נקבע בפרשת יהלום) יטה בית-המשפט לצמצם את מעגל התובעים הפוטנציאליים. הסיכוי להיעתר לבקשות מעין אלו גדול יותר כאשר המדובר בילדי הזכאי המקורי, מאשר לקרובי משפחה רחוקים יותר.
נראה שמדיניות זו התבססה הן על שיקולי צדק והן בשל סיבות פרקטיות הנובעות מבעיות הוכחה הטענה מבחינה עובדתית. ככל שקיים קיחוק בין התובע הזכות לבין הזכאי המקורי קטן המידע הראוי וממקור ראשון לגבי טיב היחסים בין בני-הזוג הרלוונטיים.
במקרה דנן התובעים הם בני אחיו של המנוח.
ד. הנטייה להיעתר לבקשה תקטן במקרה שניתן בינתיים צו ירושה וחולק העיזבון (ראה: ת"ע 3030/04) במקרה דנן ניתן צו קיום צוואה הן לגבי עיזבון המנוח והן לגבי עיזבון המנוחה.
ה. בית-המשפט לא ייעתר לבקשה, כאשר הסעד המבוקש יפגע בזכויות צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה. ניתן לראות בהגדלת חלקם של התובעים בירושה, כתובצאה ממסקנתה של המנוחה שהדירה שייכת לה בלבד, פגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים שחלקם בעיזבון קטן.
ו. כאשר לא נושל היורש מהעיזבון אלא להיפך ישמש שיקול זה שקול נוסף במכלול השיקולים לחובת המבקש. במקרה דנן לא נישלה המנוחה את התובעים אלא אף הוסיפה על חלקם.
בע"מ 1052/04, הגישה אשתו השנייה של המנוח, שהייתה חסויה, באמצעות בניה, שהיו אפוטרופוסיה, תביעה לפסק-דין הצהרתי, לפיו ייקבע כי הלכת השיתוף חלה על דירת מגוריה עם המנוח, וזאת חרף העובדה שהדירה נרכשה טרם מועד הנישואין השניים ונרשמה במלואה על-שמו. לעומתה, טענו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, אשר להם ציווה המנוח את הדירה בצוואתו, כי הדירה הייתה בבעלותו הבלעדית של המנוח, וכי הלכת השיתוף אינה חלה לגביה. את טענותיהם חיזקו ילדי המנוח בעובדה שהתובעת מתגוררת, למעשה, מזה שנים בבית-אבות סיעודי, והדירה הושכרה בעבר.
עוד טענו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, כי יש ליתן משקל מכריע לעובדת היותם של הנישואין- נישואין שניים של שני בני- הזוג, כשלכל אחד מבני-הזוג ילדים מנישואין קודמים, אך לא מנישואי הצדדים. מה גם שהכספים שנצברו בחשבונות הצדדים, לא היו כספים שנצברו במהלך תקופת הנישואין. המערערים הצביעו על סממנים נוספים המעידים על היעדר שיתוף בין בני-הזוג, אולם טענו כי אם תוחל הלכת השיתוף, הרי שמן הראוי לזקוף לזכות עיזבון המנוח- אף את מחצית חסכונותיה של המשיבה, שכן הלכת השיתוף בנכסים מוחלת הדדית על בני-הזוג.
כמו-כן, הועלתה הטענה כי מכיוון שכל חיי המנוח לא הוגשה כל תביעה בעניין הלכות השיתוף מצד המשיבה, הרי שיש לראות בה כמי שוויתרה על זכויותיה על-פי חזקת השיתוף.
בית-המשפט המחוזי דחה את טענת "הוויתור" מצדה של המנוחה, כפי הנראה, לנוכח העובדה שבני-הזוג חיו חיים בשיתוף ובהרמוניה, ללא קרע ומשבר, במשך כ- 30 שנה.
לעניין החלת הלכת השיתוף על בני-הזוג במקרה הנדון, קיבל בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, אשר קבע כי 3/4 מהדירה שקיבל המנוח מאביו, הם רכוש המנוח בלבד, ולא תחול על חלקים אלה חזקת השיתוף, ואין לאלמנתו, היא המשיבה והמערערת שכנגד, כל חלק בה לעומת זאת, על 1/4 מהדירה כאמור, ועל חשבונות הבנק של המנוח, תחול חזקת השיתוף, מאחר ש-1/4 מזכויות הבעלות נרכשו לאחר הסתלקות אחיו של המנוח, מירושה אביהם, בתמורה לתשלום סכום של 53,000 ש"ח, ששולמו במהלך תקופת הנישואין המשותפים, מכספים שחלה עליהם הלכת השיתוף.
אשר לסכומי הכספים שנותרו בחשבונותיו של המנוח, מצא בית- המשפט קמא, כי למרות השמירה על מסגרת חשבונאית נפרדת, שהתבטאה בבעלות נפרדת על חשבונות בנק נפרדים, הרי שמן הראוי להחיל את הלכת השיתוף בשל קיומה של "מעין קופה עיונית משותפת" בין בני-הזוג, אשר תרמו במשותף לדאגה לצורכי הבית ולתפקוד חייהם התקין.
ב-ע"א 7613/98 נקבע, כי בהוראה בצוואה המשותפת, לפיה לשני בני-הזוג זכויות בנכס, יש משום הודאה מצד בת-הזוג שעל-שמה רשום הנכס בקיום בעלות משותפת בנכס יחד עם בעלה. כן מעידה הוראה זו על מודעות מצד בן-הזוג השני לזכותו בנכס. בנסיבות אלה אין הבעל צריך לנקוט בצעד כלשהו כדי לממש את זכויותיו מכוח חזקת השיתוף. "לכן, אין מקום לטענה לא של שיהוי ולא של ויתור מצד בן-הזוג".
אולם, אומר עוד כב' השופט אנגלרד בהערת אגב, כי "הסוגיה כולה של שיהוי וויתור לגבי זכויות הנובעות מחזקת שיתוף מעוררת בעיות מורכבות ויתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה, המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן-זוג במשך החיים המשותפים, גישה שמצאה ביטוי בפרשת יהלום הנזכרת ובפרשת פישלר".
התיישנות תביעת היורשים מכוח הלכת השיתוף
בעניין זיסרמן דחה בית-המשפט לענייני משפחה (כב' השופט שוחט) את תביעתו של התובע מכוח חזקת השיתוף עקב התיישנות. בית-המשפט חזר על הלכת ע"א 74/53, בה קבע השופט חשין, כי בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות, אלא-אם-כן מצויה חזקה נוגדת. ההנחה היא שחזקת יורש אחד היא חזקתם של כל היורשים הנותרים. ואולם, כאשר המחזיק בנכס מתעלם מדרישות החלוקה של היורשים האחרים מקבל הכנסות ומסרב לחלקן עם היורשים האחרים או לתת להם חשבון והם יודעים על כך, זוהי חזקה שיש עמה הצגת זכות בעלות בלעדית בנכס של אותו יורש מחזיק, ותביעת היורשים מחוסרי החזקה מתיישנת עם עבור תקופת ההתיישנות. כב' השופט חשין קבע, כי התנהגותו של היורש המחזיק כאמור לעיל מהווה חזקה מנוגדת פסיבית והיא מקימה בידי היורשים מחוסרי החזקה את העילה לקום ולתבוע את זכותם והחל ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. השופט חשין ממשיך וקובע, כי במצב בו היורש המחזיק עושה שימוש שיש בו משום שינוי יסודי בנכס הכרוך בהוצאת ממון זוהי חזקה מנוגדת אקטיבית שיש בכוחה כדי לסתום את הגולל על תביעת היורשים האחרים לא רק עם עבור תקופת ההתיישנות כי אם על-סמך מניעות. הכלל הוא כי אדם אשר אינו מרים את קולו ומכריז על זכויותיו החוקיות, רואים אותו כאילו הסכים עם מצב הדברים שנוצר על-ידי יריבו, והוא לא יישמע כשיבוא לאחר זמן לדרוש את זכויותיו החוקיות.
בעניין זיסרמן הלך המנוח לעולמו ביום 5.4.72. זהו המועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות, בכפוף לכללים בדבר יצירת חזקה נוגדת לאחר מועד הפטירה. מועד זה נדחה ליום 1.11.76, מועד בו בגר התובע והיה לבן 18 שנים – סעיף 10 לחוק ההתיישנות.
התובע בעצמו מצהיר בתביעתו, כי לאחר מות המנוח ניתקה עמו הנתבעת כל קשר, וגם כשבגר נמנעה מלהיפגש עמו ו/או לשוחח עמו, למרות ניסיונותיו לעשות כן. לאחר מות המנוח ועד יום הגשת התביעה סירבה הנתבעת להעביר לו ו/או בעבורו כספים ו/או זכויות ו/או רכוש מכל מין וסוג שהוא, למרות פניות שנעשו אליה על-ידי אמו ז"ל של התובע והן על-ידי התובע עצמו. למרות "החזקה המנוגדת הפסיבית" של הנתבעת ישן התובע על זכויותיו, והוא הגיש את תביעתו זו – 29 שנים לאחר מות אביו, כ-27 שנה לאחר מתן צו הירושה ולמעלה מ-24 שנים לאחר שבגר.
לפיכך, בנסיבות המקרה קם מחסום בפניו של התובע מלתבוע את זכותו זו מהטעם של התיישנות. סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה". משכך, אילו אביו של התובע היה בין החיים, לא היתה מבחינתו כל מניעה להגיש את התביעה, על בסיס הילכת השיתוף, גם שנים רבות לאחר נישואיו, כל עוד היה הוא נשוי לה. משהלך האב לעולמו, המועד הקובע לעניין מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעת יורש, מכוח חזקת השיתוף של בן-הזוג המנוח, הוא ממועד יצירת חזקה נוגדת לאחר פטירת האב. בענייננו הבהרנו שמועד יצירת החזקה הנוגדת הפסיבית היה מייד לאחר פטירת האב.
תקופת ההתיישנות שצריכה להימנות ברכיב זה של עתירת התובע היא 7 שנים. הטעם לכך שהתובענה היא כספית ולא תובענה לפסק-דין הצהרתי מכוח הילכת השיתוף. גם אם תאמר שבתביעה לפי הילכת השיתוף עסקינן אין זו יותר "תובענה במקרקעין", שהרי הדירה נמכרה בשנת 1994 ורק לחלק היחסי בתמורתה הכספית עותר התובע. לעניין זה אין למנות את תקופת ההתיישנות של 7 שנים מיום מכירת הדירה, שכן לא מכירת הדירה יצרה את העילה אלא פטירת האב, שאז הוקנתה לתובע הזכות לעתור, ואם השתהה בעניין זה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
הקושי הראייתי שבתביעת יורשים זכויות מכוח הלכת השיתוף כאשר שני בני-הזוג אינם בחיים
בעניין פישלר וכן בעניין יהלום נאמר כי העובדה שהבן היורש בחר להגיש את תביעתו לזכויות אימו על-פי הלכת השיתוף רק לאחר מות אביו עומדת לו לרועץ גם מטעם ראייתי, שכן בשלב שבו שני בני-הזוג הלכו לעולמם, הנטיה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה, משום שזה יכול להביא להתעוררות סיטואציות בעייתיות ובלתי-רצויות, שכן אותם שניים שעל טיב ואופי היחסים שביניהם מושתתת ונסמכת החזקה אינם עוד בין החיים ואחרים (אפילו הם קרובי משפחה) מעידים על טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם. עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה בידיעתם של בני-הזוג עצמם.
אף בנקודה זו, נראה לי כי ראוי ורצוי לבצע אותה הבחנה הנערכת עת בני-הזוג היו שניהם בחיים – בין דירת המגורים לגביה אין כמעט כל צורך בהוכחת שיתוף לבין נכסים עסקיים. עוד יוער כי הקושי בהוכחת משטר השיתוף יכול להתברר במקרה מסויים כקושי מהותי, ובמקרה אחר – כעניין ברור וקל להוכחה. לאור הערתנו כי שלילת הזכאות לממש את זכות בן-הזוג המנוח על-פי הלכת השיתוף ראוי ורצוי להחילה בצמצום ובמקרים קיצוניים בלבד – הרי אף שאלת הקושי להוכיח משטר שיתוף ראוי שייבחן בנסיבותיו של כל מקרה ולהימנע מלהניח הנחה גורפת כי קיומו של קושי עקרוני ישלול זכאות לתבוע.
טענה מכוח הלכת השיתוף לביטול פעולות שנעשו בנכסים על-ידי אחד מבני-הזוג
בעניין בלשאי נדון מצב מצב בו טענו הבנות היורשות כי אביהם, שהנכסים היו רשומים על-שמו, העניק נכס מסויים במתנה לאחד הבנים ללא ידיעת אימם. בית-המשפט קבע כי ישנה חזקה, שאי-אפשר בלעדיה, שפעולות הבעלים הרשום ברכוש המשותף נעשות על-דעת בן-זוגו בעל הזכות, כשלוחו וכנאמנו, וכל עוד לא נסתרה חזקה זו ולא הוכחה מעילה של הבעלים הרשום באמון של בן-זוגו, אין עילה לביטול הפעולה.
זכות היורשים מכוח חוק יחסי ממון בין בני-זוג
האמור בדבר העדר זכאות היורשים, מתייחס לזכאות על-פי "הלכת השיתוף", שהינה פרוזומציה שנוצרה על-פי פסיקה ונוהג, ולפיכך הינה זכות שביושר, "שכל עוד לא הוצהר עליה – אין היא קיימת בפועל".
הדבר מתייחס לזוגות שנשאו עד ליום 1.1.74. ומה הדין בהקשר לזוגות שנשאו לאחר יום זה – עליהם חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973?
חוק זה קובע מפורשות את "הלכת איזון המשאבים", לפיה זכאי כל אחד מבני-הזוג, בכפוף לחריגים הקבועים בחוק, למחצית מכלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין.
החוק קובע חזקה הפוכה לזו שהיתה קיימת על-פי הדין הקודם, כלומר חזקת הפרדה ברכוש ולא חזקת שיתוף (סעיף 4 לחוק).
לעיתים קרובות כאשר לבני-הזוג או לאחד מהם אלה נישואין שניים, אכן קיים משטר של הפרדה רכושית.
זכות זו מתגבשת, בהתאם להוראת חוק זה, במקרה של פקיעת קשר הנישואין – בין בגט ובין בפטירת אחד מבני-הזוג.
עולה מן האמור, כי בשונה מ"הלכת השיתוף", שהינה "זכות שביושר", שמתגבשת עם תביעתה – הרי הזכות הקבועה בחוק יחסי ממון בין בני-זוג – מתגבשת עם פטירת בן-הזוג, ולפיכך, בהיותה זכות שהתגבשותה בחוק – סביר כי עוברת היא ליורשים.
